טיפול זה לא משחק ילדים | ההתנגדות העזה של המטפלים: "זה ניתוח לב פתוח"

>> למגזין המלא - כנסו עכשיו <<

נדרשות מספר הבנות בסיסיות:

1. ההבנה שטיפול הוא לא מילים נרדפות ל"חום ואהבה". טיפול הוא ניתוח לב פתוח. הבנות שלנו מסוגלות אליו? בטח. אבל הן תידרשנה כמו שכל מטפל נדרש ויידרש, ללימודים אינסופיים, להדרכות תמידיות. מי שאוחז סכין מנתחים, מי שצריך לערוך חפירות ארכיאולוגיות צריך להיות מקצועי ולשכלל את מקצועיותו באופן תמידי, במקומות מפוקחים כאלו ששומרים על אחידות אקדמאית גבוהה. ככלות הכל – נעשה כאן ניתוח לב פתוח.

מטפל שאינו מטפל בכיר, כזה שחשב שתואר ראשון ועוד קצת קורסים נלווים יספיקו כדי להכניס אותו לנבכי הנפש של המטופל, יוכל לעשות שמות בנפש המטופל. איך אמר פרויד? הוא יכול להיות מנתח שעוקר את העורק הראשי, חלילה, או מסיר את האונה השמאלית במקום לכרות את הגידול הסרטני. ואם נמשיך את הדימויים של פרויד - הוא עלול למוטט קירות ארכיאולוגים: לנתק מההורים או לחבר אליהם, בדיוק היכן שלא צריך. לקשור את הנפש של המטופל לנפשו, בלי תומכות. לשלוח את המטופל לשדה הקרב של חייו בלי הגנות. כך או כך: זה מסוכן.

2. מעבר לכך שטיפול הוא לא מילה נרדפת ל"חום ואהבה" לפעמים הוא גם הפוך לחלוטין: הוא מגע חזיתי, חסר הגנות, כמעט, ברגשות קשים מאד. ניקח לדוגמא את יוסי. יוסי עבר ילדות קשוחה עם הורים שלא הפסיקו לריב בינם לבין עצמם מהרגע בו נולד. ליד העריסה שלו כבר היו צעקות. ככה נצרבו בתוכו החוויות הראשוניות. הוא מגיע לטיפול בדיוק עם החוויות האלו ועם הפרעות ההתנהגות בשל כך. על מי הוא יוציא את כל ה"איכס" הזה? על המטפל שלו, כמובן. הדמות הבטוחה. המטפל אולי ינסה לדבר בשפה של רוך, לעטוף אותו ברחמים, אבל ליוסי אין בכלל את הכלים האלו. צריך לעבוד עם השנאה שלו, עם הזעם שהוטמע בו וזורם בעורקים שלו. רק ככה יתאפשר טיפול אמיתי, חילוץ משדה הקרב.

הבנות שלנו יודעות לדבר בשפה הזו? זו לא בעיה. הן תלמדנה. אבל אם נחשוב רגע על רחלי, זו שמגיעה עם אורות בעיניים וחמלה גדולה בלב, רוצה להשקיע את כל נפשה ומהותה בטיפול ומגלה דם ואש ותמרות עשן. הי! יידעו אותה קודם שזה יהיה המפגש האפשרי? היא מוכנה לכך? יציבה דיה?

3. וזו, אולי תובנה נוספת ומטלטלת שלא מרבים לדבר עליה: האדם הוא גן חיות קטן לצד הנשמה האלוקית שבתוכו.

הגוף נושא את הנשמה, והנשמה עוזרת לגוף להחזיק את החלקים החייתיים. בטיפול העבודה היא לא פעם לפגוש חלקים חייתיים מאד. נכון, על מנת להעלות אותם לגבוה. אבל לומר שזו עבודת כפיים נקיה? יהיה קצת אבסורדי.

בחלקים החייתיים מאד נוכל לפגוש משיכות משונות, פרוורסיה, נטיות אסורות, בלבולי שפות, תהיות ושאלות נסתרות וגלויות.

בלי מגע בהם, הטיפול אינו טיפול. עם מגע בהם – זו כניסה לגן חיות. יכולים? בטח. כולנו? לא בטוח.

•

וכאן אנחנו מגיעים לקונפליקט עז. כל כך עז שמרטיט מקצה לקצה.

הלכתם פעם במסדרונות סמינר למורות? בחממה המקודשת הזו? לא אשכח איך יום אחד של שלהי כיתה יד' סיפרה לנו חברה שהיא רוצה "לנשק את הקירות של הסמינר". כולנו הנהנו. אולי לא העזנו לומר את המילים המפורשות, אבל להזדהות? – כולנו היינו שם. סמינר זו חממה של נועם וטוב השם. סמינרים זו יצירת אומנות של "עשה טוב". לא פלא בכלל שנחצבות משם רואות חשבון שאינן מסיטות עיניים למסכי הבל ולא פלא שהמורות שיוצאות מבית היוצר הזה מלאות חום ואהבה.

זה לא הסיפור של לימודי טיפול. בכל טיפול חובה שיהיה חום ואהבה. ואולי לכן תוכלנה לגדול בסופו של דבר מטפלות חרדיות מצוינות. אבל הן תצטרכנה לפתוח את ליבן לעבודה עם כעס וזעם נרקסיסטי ואיום. הן תצטרכנה להשקיע את הידיים בבוץ של תחושות של קנאה, צרות עין, חרדה ואימת כיליון. הן תצטרכנה לעמוד מול הורים בניכור הורי, כאלו שיורים חיצים וגופרית זה לזו, והילד שלהן קרוע ביניהם. הן תצטרכנה להיחשף לדברים שאנחנו לא מוכנים שהן תיחשפנה גם לא ברמז. הן תצטרכנה להסיר את היריעות שיוצרות את החממה, לפגוש את האדם כולו, במערומיו, כדי לדעת איך לטפל בנפשו.

זה ילך, יד ביד?

הלכתם פעם במסדרונות של סמינר למורות? מדברים שם על ערכים. גבוהים וטהורים. מרימים אותנו ואת בנותינו טפח וטפחים מעל הקרקע. תחושת הריחוף הזו נשמרת ברגעים קשים, עוטפת ושומרת. היא תאפשר לנו לדאות.

אבל האם באותם מסדרונות יוכלו להילמד תכנים של סטיה? ואם לא נלמד על שורשיה של סטיה, איך נוכל לטפל בה??? אי אפשר לרפא משהו שאין לו שם ואין לו צורה. אי אפשר למגר רע אם לא מכנים אותו בשם וחוקרים אותו על כל היבטיו ושורשיו. האם באותו מסדרון נוכל לדבר גלויות על מט' שערי טומאה שהגלות משקיעה אותנו בתוכה?

ראיתן את שפך הבנות שיוצאות מהשערים האהובים האלו? תכולות כחולות כמו ים רגוע. חוט של חסד נסוך על פניהן. דבקות במטרה. נועם. האם באמת נכון לחשוף אותן ברגעים האלו לסופות רעמים וברקים מסוכנות? הן תוכלנה לעמוד בכך? הוגן שהן, בפתחו של בית, תלמדנה על גירושין בעקבות התעללות ומריבות איומות בין איש לאשתו כשהילדים נקרעים בתווך? הוגן שבשעה שנערה חסודה מתחילה לגלות פרק קסום בחייה, קסום, חדש, ולא מוכר, היא תתוודע לזוועות שיכולות להתרחש בקרב המטופלים הצעירים שלה? שנוליך אותו בנבכי התמכרויות קשות יותר מידי?

האם הנפש שלה תעמוד בכך? האם הבית שהיא תקים יעמוד איתן?

אז אולי נלמד אותה רק באופן חלקי? נחשוף אותה אט אט למה שהיא מסוגלת, ואת השאר – יעשו מטפלים אחרים, מקצועיים יותר? כאלו שמוכנים להיחשף?

זה רעיון. אבל הוא דומה קצת לרעיון שמתכנתת תלמד רק את קצה שורת הקוד ואת חלקה של פקודת השרת. מבינים במחשבים? זו... קצת חוכא ואטלולא, לא?

אז אולי בשנות ההשתלמות תוכלנה המשתלמות הקצת פחות צעירות ללמוד את כל אותם תכנים? אולי. אבל תואר ראשון לא יספיק לכך. וכאן נשאלת שאלה קשה: האם מוסדות לימודים גבוהים יסכימו לקבל את התלמידה בעלת התעודה האקביוולנטית? ואם היא לא תתקבל ללימודי המשך, מה.. מה עשינו כאן? תצטרך גם להיות בקרה חיצונית מפוקחת הייטב על התכנים. שלא רק תחילתה של שורת הקוד תילמד, אלא הנוסחה כולה.

הצד השני

וכאן, כמה מילים שחשוב לא פחות לומר אותן:

תואר שני אינו ערובה לטיפול מוצלח, למטפל מוצלח. כמה פשוט ככה מדויק.

מה כן ערובה? אם היא ישנה בכלל, זו תצטרך להיות כתבה בפני עצמה.

על קצה המזלג החד פעמי שלנו, נזכיר שחשובה ההתאמה והכימיה, חשובה ההתמחות של המטפל, חשוב – מאד, כמה הוא עשה לנפשו, כמה הוא טיפל בה ובנה את אישיותו, ועיבד את חייו הוא כדי שלא להשליך אותם על אחרים. וזוהי רק ההתחלה, כבר אמרנו.

•

אולי נוכל לסכם את זה כך:

אנחנו צריכים רופאים. ולא ממש מסכימים שרופא עם תואר ראשון יצנתר לנו את הלב.

אנחנו צריכים רופאים, ולא ממש מסכימים שכל בת שלנו תלך ללימודי רפואה.

אנחנו צריכים רואות חשבון, ולא לכל אחת יש את הכישורים הדרושים לכך.

אנחנו צריכים רואות חשבון ולא בטוחים שכל אחת מוכנה להשקיע בלימודים המפרכים.

אנחנו צריכים מטפלות חרדיות בכירות, אבל צריכים להיות בטוחים שהיא מוכנה להשקעה אינסופית של זמן, כסף, חשיפה ואיתנות נפשית גבוהה, כזו שתסכים לעמוד בטלטלות נפשיות מקצה לקצה.

עבודה קשה ומורכבת? ברור. ראויה לנפש היקרה שבקרבנו.