מהגטו לישראל: סיפורו המצמרר של אחרון צועדי צעדת המוות

בכתבת המגזין הזו אני רוצה לכתוב על משהו אחר. ברוח יום השואה שצוין השבוע, אני רוצה להביא את סיפורו של שורד השואה ר' פנחס כהן, שנפטר בערב פסח האחרון והיה מאחרוני צועדי צעדת המוות והיה מאבני היסוד של השכונה החרדית בעיר רחובות.

שמיכות, בגדים, כלי מטבח ואוכל היו רק חלק מהדברים שהעמיסו בני העיירה על גבי העגלה; "קשה היה לדעת מה לקחת ומה לא. האם לקחת חומרי גלם כגון קמח ואפונה? האם יהיה מטבח מרכזי שבו נקבל אוכל, או שמא נקבל מטבח שבו נוכל לבשל לעצמנו? איש לא ידע לענות לנו על השאלות הללו. בלית בררה לקחנו את החפצים שנראו לנו כנצרכים ביותר והעמסנו על העגלה".

במהלך ספרו של ר' פנחס זצ"ל, מפורט סיפור אודות האדמו"ר מליסקא: "באחד הימים הופיעה משאית גדולה ובה חיילים לבושים במדים. קצין שיצא מהמשאית הודיע שהוא קיבל הוראה להוציא את האדמו"ר מליסקא ואת בני משפחתו מן הגטו. כולנו שמחנו שהאדמו"ר יזכה לצאת מהגטו, אך להפתעתנו נענע האדמו"ר בראשו לשלילה. "לא". אמר בשקט. "כתוב: 'אנוכי עמו בצרה'. לא אעזוב את הגטו. מקומי עם אחיי היהודים".

כך ויתר האדמו"ר על האפשרות לזכות בחירותו ובחייו. כמו שאר בני עירו ועמו, נרצח גם הוא. הוא העדיף להישאר עם צאן מרעיתו.

הרכבות

מחנות השמדה והרג היו רק שמועות בתוך הגטו, אך איש לא באמת ידע לאן אותם 'משלוחים' של תושבי הגטו מיועדים. הנאצים ימ"ש ידעו להסתיר זאת היטב.

השיטה הגרמנית הייתה פשוטה אך מתוחכמת. כל מי שנשלח אל המחנות, חויב לכתוב מכתב למשפחתו שבגטו. חלק מהמשפחות קיבלו את המכתבים אחרי שיקיריהם כבר לא היו בין החיים.

בספרו 'מאפילה לאורה', תאר ר' פנחס זצ"ל את שהתרחש בקרון האנשים האמידים כלכלית בעבר: "הגרמנים כינסו סוחרים רבים ויהודים אמידים נוספים. הם סגרו אותם בבית הכנסת והחלו מכים אותם. באגרופים, בקתות רובים ובאלות. "איפה הכסף שלכם?!!", תבעו לדעת בצעקות "איפה הזהב? התכשיטים?". הם היכו אותם על ימין ועל שמאל בטירוף, ללא הבחנה. הסוחרים נתנו כל מה שהיה בידיהם, אבל הגרמנים לא הרפו. בחמת זעם המשיכו להכות, למשוך ולרמוס".

גם ר' פנחס ומשפחתו מצאו את עצמם על אותם המשלוחים הידועים לשמצה: "קרונות בקר מלוכלכים ציפו לנו. עלינו עליהם. למרות שלא היה עוד שום מקום פנוי ברכבת העלו הנאצים עוד ועוד יהודים".

"יממה שלמה ועוד לילה חלפו עלינו ברכבת, בנסיעה ללא הפסקה. לפתע האטה הרכבת עד שנעצרה כליל. דלתות הקרון נפתחו בתנופה. האור חבט בעינינו ואנו מצמצנו בכדי להתרגל לאור שנדמה עז ובוהק, לאחר ששהינו באפלה זמן כה ארוך".

השוטרים היהודים החליטו כי דודתו הצעירה של ר' פנחס תשלח לעבודה, ואילו הסבתא - אל הסוף המר. הדודה התעקשה שלא לעזוב את אמה, וכך שתיהן צעדו יחד אל מותן.

במחנה

ר' פנחס היה במחנה עם אחיו ואביו כשכל בגדיהם נלקחו, אך נקודת האור היו הנעליים שנשמרו, ור' פנחס הצליח להסתיר בתוכן שעון וסידור קטן במשך כל המלחמה.

"לכולנו נתנו חולצה ומכנסיים עם פסים. מדי האסיר של אושוויץ. האם ידעתי היכן אני נמצא? לא. האם ידעתי שמהארובות השחורות יוצא עשן שריפותיהן של אמי, אחיותיי האהובות, סבי, סבתי, דודתי וכל שאר בני משפחתי מהם נפרדתי באושוויץ? לא. לא ידעתי דבר. וגם אבי לא ידע. היינו שרויים בתוהו ובוהו גמור. מנסים להיאחז ברגע, להצליח לתפקד בעולם לא מוכר זה שאליו נקלענו. לא תיארנו לעצמנו ולו לרגע קט שלא נראה עוד את משפחתנו. לעולם".

ורשה

כעבור זמן קצר ר' פנחס נשלח לוורשה, שם נאלץ לעבוד בעבודה אכזרית: מיטוט קירות של בתים בסכנת קריסה, כשחלק מקירות הבתים קרסו על היהודים וקברו אותם במקום.

"לכל אחד מאתנו, האסירים, הייתה קערת מסטינג קטנה, שבה היו שופכים לנו את מנת המרק היומית. לעיתים היו הצעירים שבינינו, וביניהם אני, שהייתי רק נער , מקבלים עוד מנה קטנה נוספת. לאחר שהייתי מקבל את המנה שלי הייתי שופך לצלחת של אבא מהמנה שכבר ניתנה לי וניגש למלא שוב את הקערה שלי. כך הציק לי הרעב פחות וגם אבא יכול היה לאכול מעט יותר", העיד.

צעדת המוות

הימים היו קשים, עד שלפתע החלו להופיע רעשים שהרעידו את האוויר. היו אלה הדי הפיצוצים של בעלות הברית. ר' פנחס שהה בוורשה מחג השבועות ועד חודש אב.

במחנה שהה גם האדמו"ר מקלויזינבורג: "עם הרבי הגיעו גם חסידים שלו והם היוו חבורה בפני עצמה. את הרבי ראיתי רק מרחוק. בדרך כלל הוא עטף מטפחת סביב לראשו וסנטרו כיוון שהתבייש ללכת ללא זקנו ופאותיו שנאלץ לקצץ. שמועה אמרה שהרבי מחזיק תפילין, וכך, בהפסקת הצהריים היו מתגודדים רבים סביב הרבי במטרה להניח תפילין, ואפילו לשנייה אחת בודדת".

את אותו חודש אב שרבי לעולם לא שכח. "בוקר אחד הודיעו לנו בבהילות שהמחנה מופצץ, ושעלינו לפנות במהירות את המחנה. כל האסירים הסתדרו ברחבת המחנה ומשם הוצאנו החוצה, לרחובות ורשה".

ר' פנחס הוסיף ותאר בספרו את המחזה המוזר שראו מחוץ למחנה וסיפר כי "הכביש כולו היה עמוס לעייפה. שיירות שיירות של חיילים, אזרחים, ומשפחות. כולם צעדו אלה לצד אלה. חמורים ועגלות, סוסים, תרנגולות מקרטעות בתוך סל של אישה כפרית מבוגרת. ענני אבק נישאו מכל עבר. דומה שוורשה וכל אנשי האזור ביקשו לנוס על נפשם".

אך בניגוד לתושבי ורשה - ליהודי המחנה כיוונו הנאצים שאיפה אחרת. צעדת מוות. הצעדה החלה מאיזור ורשה בין קוצים דוקרניים על פני שדה יבש; "שוב הודיתי לקדוש ברוך הוא על שהשאיר לי את נעליי".

ההוראה לחיילים הנאציים הייתה פשוטה: לא לירות במי שמתעכב, אלא להכותו ולשסות בו את הכלבים באכזריות שרק הגרמנים ידעו. הסיבה: כדורי הרובה יקרים מדי בשביל חיי יהודי.

במהלך הצעדה, חילקו הנאצים בשר משומר. ר' פנחס ואביו, יחד עם עוד כמה צועדים בחרו שלא לאכול את הבשר. מי שלא אכל, שמח, שכן התברר כי הבשר היה מלוח ומצמיא, ודאי באמצע חודש אב הלוהט. "היינו צמאים מאוד ומותשים. הלכנו שעות ללא הפסקה. רבים כשלו ונותרו מתים על הדרך. הדרך הייתה ארוכה מאוד ובלתי נגמרת. לא ידענו עד מתי נלך ולאן מיועדות פנינו. האם ישנו בכלל יעד?".

בשלב מסויים הכריזו הנאצים העייפים על עצירת הצעדה למשך הערב. כולם (חוץ מהנאצים כמובן) היו צמאים ומותשים. מים לא היו בנמצא.

אלא שבין היהודים נשמעה קריאה חרישית: "נסו לחפור באדמה, אולי נמצא מעט מים". ר' פנחס מספר: "הצמא היה איום ונורא. אני והבחורים שסביבי החלטנו לנסות את ההצעה. נטלנו את הכף, שבעזרתה אכלנו את הארוחות במחנה והתחלנו לחפור באדמה. כך גם עשו אבי והאנשים סביבי. להפתעתנו האדמה נענתה לנו. חפרנו יותר ויותר עמוק. ולפתע, בערך בגובה של חצי מטר עומק, חשנו בלחלוחית מוזרה. ידי חשה בבוץ רטוב, עכור. גם יהודים אחרים גילו את המים ששכנו במעבה האדמה, מצפים לנו כדי להחיותנו. שלפנו את המים החוצה ושתינו אותם דרך החולצה שלנו. כך באו אל פינו רק המים, והבוץ נותר על החולצה, שהייתה מטונפת בלאו הכי...

"מאוחר יותר נודע לנו שהייתה זו הוראה של הרבי מקלויזנבורג שהורה לכל האסירים לחפור על מנת למצוא מים. המים המעטים הללו החיו נפשות רבות, ולבטח הצילו אנשים ממוות נורא, מצמא ומתשישות".

בניסי ניסים שרדו ר' פנחס ואביו את המסע הקשה, והם הועסקו במחנה עבודה, כשאביו החולה הועסק כעובד ניקיון, אך בהמשך אושפז.

"בלילה שלפני יום הכיפורים עבדתי במשמרת לילה. כשסיימתי את העבודה מיהרתי ללכת אל אבא, בחדר החולים. בדרך נודע לי שחדר החולים עומד בפני חיסול. ידעתי מה משמעות הדבר. אבא! מה נעשה?".

אביו של ר' פנחס השיב: "אל תבכה בני. לא נורא... לא נורא... שמור על עצמך"; ר' פנחס סיפר ברגש: "אלו היו המילים האחרונות שהחלפתי עם אבי. באותו היום היה כבר חדר החולים מרוקן, דומם. אבי כבר לא היה שם. היה זה בערב יום הכיפורים, ומאז בכל שנה זהו מועד האזכרה שלו. נותרתי לבד".

חופש

כמו אותה ההכרזה בכפר ההונגרי הפסטורלי, הפעם הגיעה הכרזה דומה, אבל הפעם הכרזה של תחילת החירות; "על כל היהודים לעזוב את המחנה", הוכרז.

ר' פנחס עלה עם עוד יהודים רבים אל הרכבת. "לפתע שמענו יריות. חיילי הוורמאכט ואנשי האס. אס. הגיעו והודיעו לנו שקיבלו פקודה להחזיר אותנו לרכבות ולמסור אותנו לידי האמריקאים. בידיהם היו רובים ונאלצנו להקשיב להם. כדי להגיע בחזרה לרכבת, היה מקום צר שבו היינו צריכים לעבור. בזמן שעברנו התחיל לפתע אחד מהחיילים להשתולל. היה זה חייל מה'לופט וואפא', חיל האוויר הנאצי, שחייליו נחשבו לחיות אדם רצחניות. החייל ירה לכל עבר וחבט עם הרובה המכודן שלו ביהודים שעברו. מהומה נוצרה. יהודים שכבו, מתבוללים בדמם. כדורי רובה קטלניים נורו מכל הכיוונים. "חשבתם שיהיה לכם חופש!", צרח, "נראה לכם!", צעק בחמת זעם. יורה שוב ושוב, ומכה ללא הפוגה".

לאחר מכן, המשיכה הרכבת בנסיעתה עוד יומיים - אז לראשונה פגשו בחיילים אמריקנים. "עתה היינו באמת משוחררים, כפי הנראה. נוכחות האמריקאים הבהירה לנו שהמלחמה אכן הסתיימה. הדבר העיקרי שעדיין העסיק אותנו היה אוכל. באותו אזור היו בתים גרמניים. מרבית הבתים היו נטושים. האנשים שגרו בהם ברחו מאימת בעלות הברית שכבשו זה עתה את האזור. נכנסנו לבתים, שמראם הזכיר לנו חיים של ממש. חיים של פעם. שולחן, כיסאות, מפה רקומה, וילונות, כלי חרס להניח בהם אוכל... ואנו, ברשותנו הייתה רק קערת מזון מלוכלכת וכף. זה היה הרכוש היחיד בדרך כלל של אסירי המחנה. מעטים היו האסירים שהצליחו להשיג עוד חפץ כלשהו. התחלנו לחפש בבתים. חיפשנו אחר אוכל וגם אחר רכוש שיוכל לשמש אותנו, אולי בגד אחר במקום הבגד הבלוי שלגופנו, נעליים או כל דבר שימושי אחר. עברנו מחדר לחדר, פותחים ארונות לא לנו, נוברים בארגזי אחסון. על כל מציאה היו קופצים רבים. מכל החיפושים מצאתי לי רק תרמיל ישן, בלוי אך שימושי שאותו לקחתי לעצמי. התרמיל, מלבד היותו שימושי, נתן לי תחושה שיש לי משהו. משהו השייך לי. הייתה זו הרגשה חדשה בשבילי. התחלתי לאסוף את חיי מחדש".

משם, הצליח ר' פנחס להימלט והגיע בסופו של דבר לישראל, השתקע בעיר רחובות והיה ממקימי בית הכנסת פא"י בעיר. בערב פסח תשפ"ג השיב את נשמתו לבורא.

יהי זכרו ברוך.