תשמעו סיפור.
שח לי בחור מאחת הישיבות, שפנה אליו ראש הישיבה שייקח על עצמו כמה מטלות בישיבה. ואכן, מתוך כבוד והערכה הוא לקח על עצמו כבקשת רה"י, ועשה חיל. אבל הוא היה משהו מיוחד, כי הוא עשה יותר ממה שלקח על עצמו, וכשגילתה זאת ההנהלה שם - הם העמיסו עליו פי עשרה ממה שסוכם, והוא שתק והם המשיכו. נעזוב לרגע את חוסר ההתארגנות שלו במקרים כאלו, איך וכיצד היה עליו לנהוג.
>> למגזין המלא - הקליקו <<
בעודו נאנק תחת הנטל, הגיעו אליו התלונות, אבל לא סתם תלונות.
הוא נאשם בחוסר אחריות על דברים שאחרים בכלל לקחו אחריות עליהם, הוא הפך לפושע דווקא מחמת הטוב שהוא עשה מעבר למה שהיה צריך. פשוט הרגישו את הטוב שבו, את החולשה שלו, והוא נרמס ונמעך מידי פעם על ידי מישהו שעוד הספיק להסביר לו, כמה הישיבה בכלל עושה לו חסד שנותנת לו לעבוד ולהתייגע. עוד מניפולציה רגשית מיושנת.
בשיחה עימו הוא שחרר המון כעסים, והמון מילים שלא ציפתי לשמוע מעדין נפש כמוהו. תהיתי, איך יכולות המילים הללו לצאת ממנו. החלטתי לשאול אותו את השאלה הזו, והוא אמר לי בצורה יוצאת דופן "תראה מה עשו ממני".
המילים הללו שלו פצעו אותי.
בסיום השיחה עימו סוכם שהוא מפסיק את פעילותו בישיבה באופן מוחלט, זהו תהליך שייתן לו להבין, שדווקא בגלל שהוא טוב ורגיש כל כך, רק ככה הוא ייצא מזה. הקושי הגדול שלו היה איך לומר זאת לראש הישיבה שלו, זה היה מבחינתו בלתי אפשרי. אמרתי לו: "רק אם תגיד לראש הישיבה שלך - שממנו אתה ירא ואותו אתה מכבד כל כך, את הקושי הזה אותו אתה חווה כעת, רק אז תוכל לצאת מזה. אם לא תעשה כך, אתה הולך להיות מנוצל וממורמר בכל צומת דרכים בחייך, כי אם לא עכשיו תכיר בזה, ותגיד את זה, אז לעולם לא!". וסיימתי: "עוד דבר חשוב שתדע, רק אם תעשה כך, יתחילו לקחת אותך ברצינות, ויותר יעריכו אותך ואת פועלך".
זה היה קשה, ולקח לו זמן להבין את הצורך, אבל כשהוא החליט, הוא ניגש לרה"י שלו והודיע לו הודעה בטון דרמטי במיוחד: "במצב הקיים אין ביכולתי יותר לתת מעצמי ואני נאלץ לסיים את התפקידים שלקחתי על עצמי, ולכן אני מפסיק את הפעילות שלי מכל ענייני הישיבה". רה"י נדהם וניסה להבין את המתרחש, בפרט שלא היה מעורב בענייני הניהול ובפרטים בגינם הבחור נשבר, אבל הבחור קיבל כוח פתאום ואמר: "אני בטוח שרה"י יודע מי אני, ואת הקושי שלי במעמד הזה, אבל כך החלטתי, והיא החלטה גורלית עבורי".
היו כאלו שראו בזה חוצפה. הם היו אותם אלו שדאגו לסחוט ממנו את הרגש, אותם אלו שפעלו בעורמה להשגת מטרתם, הם אלו שהמשיכו להקטין את רגשותיו בזמן שהעז לעשות זאת. אבל רק שהוא הבין שהוא צריך להתרפאות, ולהרפות, הוא עמד איתן אל מול אותם המניפולטיביים סביבו.
הוא אכן הפסיק את פעילותו בישיבה, והחל בתהליך הריפוי. זה לקח זמן, אבל חזר לו הצבע לפנים.
פתאום קרה משהו מעניין: כללי המשחק השתנו. בישיבה בכלל ואצל ראש הישיבה בפרט, הייחס אליו היה מכבד, ולא עוד איזו 'מגמה כללית והתאמת דעות במערכת', אלא תחושה של הערכה אמיתית לאדם שבאמת חשוב למערכת. והכי חשוב, שהוא עצמו הבין שכל מה שהוא עושה מגיע ממקום אמיתי וכנה, ולא בהרגשה של ניצול חלילה.
כמה חבל שהיה צריך לגרום לאדם טוב כל כך לנהוג בצורה כזאת, שרק אז הצליחה להוציא אותו מהמצב בו היה שרוי. כל כך כואב שאלו שסובבו את הדמות האצילית וטובת הלב הזו, לא ידעו לשמור אותו קרוב אליהם בצורה נכונה כל כך, ולחסוך ממנו את ההפיכה הרגשית הזו.
רגע רגע, לא לקום, יש לי עוד סיפור.
יש לי ידיד נפש שיש לו בן נכה. 100% נכות. או כמו שתמיד הוא אומר לי - "התכשיט שלי". בנוסף לתכשיט הזה, יש לו עוד חמישה ילדים. הוא גר בבית שלושה חדרים, קומה שלישית ללא מעלית. ההתמודדות היומיומית שלו עם בנו הנכה היא התמודדות הניתנת רק ליהודים נערצים כמותו, ואם נוסיף את כמויות האהבה והחיוך שהוא מטפל בבנו, זה להוריד דמעות של רגש בכל פעם שרואים זאת מחדש.
להוריד את הבן שלו במדרגות מידי בוקר ולעלותו אחה"צ, זה ייסורי גוף. הוא מתמודד עם נזקים בגב שההשלכות שלהם מרחיקות לכת. הוא ורעייתו הנאזרת בגבורה אמיתית, מתמודדים עם שאלות. לא רק שאלות של ילדים על הבן שלהם כשהולכים איתו ברחוב, אלא, ואל תתפלאו, גם שאלות של מבוגרים חסרי טאקט.
אבל למרות כל התמודדות הגוף והנפש הללו, קל לראות אותם כמשפחה מטוקטקת ומטופחת, זה כל כך קל, שאם יראה אותם אדם שלא מכיר אותם ואת התמודדותם, יוצאים מהבית לאיפה שהוא, הדבר האחרון שהוא יחשוב עליהם, זה שהם הורים לילד נכה.
אבל זו לא העמדת פנים, וזה לא משחק, אלא זו בחירה בחיים, זו בחירה בהסתכלות על הטוב שיש לו, על עוד חמישה ילדים בריאים ומוצלחים, שלמרות ההתמודדות שלהם כבני בית לילד נכה ברמה גבוהה שכזאת, או דווקא בזכות זה, הם שמחים ומעריכים כל רגע בחיים עם כל הקושי היומיומי, והכי הכי על התכשיט הזה שזיכה אותם הקב"ה לגדל.
הבית שלהם הוא בית של הכנסת אורחים, כי הזוג הזה מארח המון את בני המשפחה הקרובים והרחוקים, שמרגישים תמיד טוב כל כך להגיע, לראות את התכשיט עם הנשמה הגבוהה הזו, ולקבל כוח מהורים אצילים שיודעים להתמודד, ולהפוך את הלימון ללימונדה.
כן, יש לימון, לא מתכחשים שזה קשה, אבל הופכים אותו ללימונדה בכל יום מחדש ומודים על הכל. אבל המיוחד אצל האבא המדהים הזה, זו ההכרה, וההכלה העצמית. הוא לעולם לא יספר לעולם כמה הכל חלק ואין קשיים, כמה החיים כל כך ורודים ואין התמודדות והכל קטן עליו, ממש לא. להיפך, הוא יפרוש את ההתמודדות הזו בכל הזדמנות, ובכל אפשרות ירים את הסביבה שלו לגובה עצום מבחינה נפשית מהסיפור שלו, וייתן כוח מהאמונה הפשוטה בה הוא חי.
לאחרונה הוא זכה לעבור לדירה גדולה בבניין חדש עם מעלית. באופן אוטומטי, איכות החיים השתנתה. הכל אחרת. הוא החליט שזה הזמן לתת לבני הבית את המקום שלהם בפרט לנערים והנערות שבהם, ב"ה הכל גדול ורחב כל כך, מגיע לכל אחד את מקומו אחרי שנים שלא העזו לחשוב על זה בכלל. זה רגע שכשמגיעים למקום כזה, רוצים קצת להיות לבד עם המשפחה הגרעינית.
אף אחד לעולם לא יבין את הצורך הזה, רק הם, אלו שהתמודדו באהבה גדולה כל כך, ולא העזו לחלום בכלל על חיים נורמליים. הנה, עכשיו זה קורה. הם לא מבקשים לצאת לנופש בארץ ומי בכלל מדבר על חו"ל, בפרט שעם התכשיט שלהם זה לא מתאים, הם פשוט רוצים לאסוף את עצמם למקום חדש, לנוח, לקבל את הרוח החדשה שהקב"ה ברא בהם.
ואז קרה משהו...
אחת האחיות של האבא המדהים הזה, שהייתה מרבה להתארח אצלו עם בני ביתה, התקשרה אליו לדבר על עניין מסוים. בכל מהלך השיחה הוא שמע צליל של קרירות מצידה. כשהוא שאל מה קרה, היא התחמקה. כשהוא לחץ להבין את פשר התנהגותה הוא לא ציפה לשמוע את הדברים הבאים.
היא טענה שהיא מרגישה שכבר הוא לא רוצה קשר איתה יותר, ושכולם אצלה מרגישים את זה, גם הילדים שלה. "אבל עזוב, לא נורא, אתם לא חייבים, זה בסדר", היא הפטירה. מבחינתו זו הייתה תלונה לכל דבר ועניין, אפילו האשמה חמורה עליו שגרמה לו לסבל נפשי גדול.
הוא בעצם הבין כמה הוא היה ברור מאליו עד עתה, וכמה היא לא ידעה מה הוא עובר ביום יום שלו.
אם ננסה לנתח יחד מה קרה כאן בעצם, נוכל להבין את גודל ההתרגלות של האדם למה שהוא רואה. הרי האבא היקר הזה שהתמודד מידי יום עם ייסוריי גוף ונפש, ובמשך שנים הצליח בכוחות הנפש אדירים לא לצער את הסביבה שלו, ולא לתת לקרובים אליו להרגיש סובל בכלל, גרם לאותם הקרובים אליו בכלל לא לזהות את המצב בו היה שרוי בכל אות שנים לא פשוטות, עד כדי כך שכבר התלוננו עליו, שמפריע להם שהוא התחיל לחיות פתאום.
הסיפור שלו הוא סיפור אחד מאלף הסיפורים שעוברים אל מול עינינו ורק אנחנו, המחוספסים מדי, לא שמים לב לזה ואז חלילה יכולים עוד להתלונן ולהאשים את המתמודד בעצמו. יש אנשים שבחרו לא להתבכיין, לא להראות לנו את הקושי. הם כל כך בחרו לעצב את חייהם בהקרבה לקרובים ולאלו שרצו כל כך לעזור ולנסות להרגיש מתמודדים יחד איתם, עד כדי שאותם הקרובים כבר שכחו את המצב האמיתי שלהם. (אני למדתי מכך כמה אנו צריכים לראות את השני ולהגדיל ראש מה הוא עובר, ולא להמתין שהוא יספר לנו את הקושי בשלמותו).
משני הסיפורים הללו - יש מסקנה אחת.
אל מול עינינו נוכל לראות אנשים, שיש בהם מידות טובות המגיעות מתעצומות נפש אדירות, ואסור לנו להיות אדישים אליהם. זה יכול להיות במשפחה שלנו, עם הגיס הזה בעל הלב הטוב שתמיד יהיה הנחשון לעזור ולסייע, ואם היה לו אפשרות להוציא את ליבו החוצה אלינו היה עושה זאת. והסביבה רואה בו כשיקול אחרון, לא רלוונטי ומתרפס שתמיד הופך לפחות מעניין.
ולעומתו יש את העריץ באותו המעמד שלוקחים אותו כשיקול העיקרי, ומאתרגים אותו באופן שוטף. הופכים אותו להיות הכי רלוונטי בשעה שמבחינתו הסביבה שלו כלל וכלל לא מעניינת אותו. והוא מצליח בדרכו, אולי בגלל שיש לו פה גדול, או לשון חלקלקה, שמשרה אווירת חוסר ביטחון לסובבים אותו.
• • • • •
אסור שיקרה מצב שיום אחד העולם יבין, שלהיות אדם טוב זה להיות פחות משתלם או מעניין. שלהיות בעל חסד גדול זה למשועממים. שאותו אחד שעובד על המידות אפשר לנזוף בו ולצעוק עליו יותר, או לדרוש ממנו יותר כי הוא בעל מידות, ואפשר להסתדר איתו כי הוא נוח לסלוח. אבל זה שהוא פחות בעל מידות או בכלל לא, צריך לשמור עליו שלא יטרח חלילה, או שבכדי שלא יפגע אז יהיה צריך לכבד אותו ולתחזק את השחיתות שבו. כי מה שיקרה בסוף זה, איבוד מוטיבציה להיות טוב, וזה יהרוס את הטוב שיש באלפי אנשים הנמצאים סביבנו.
בואו נשמור יחד על הטוב הזה, שיישאר נקי כל כך, טהור כל כך. הרי ברור שבזכותם העולם היפה שלנו, נראה יפה יותר, עגול יותר, אז למה להחריב אותו חלילה. למה לא לשמור אותם כמו שהם, ולטפח את הטוב שהקב"ה ברא בעולם, וממילא להיות שותפים לשמירה על איכות הסביבה שלנו.
תחשבו על זה.