הנאום הנדיר של יאיר לפיד על מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל

הנאום של לפיד הגיע במסגרת דיון על הצעת החוק להנצחת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, לפיד הבהיר כי האופוזיציה לא תומכת בחוקים של הקואליציה אך למרות זאת הוא ביקש לעלות ולדבר בשבחו של החוק.

הנאום המלא

ביקשתי לפחות לדבר בזכות הצעת החוק הזו, ובזכות מרן הרב עובדיה זכר צדיק לברכה, כי רציתי שהבית הזה יידע שההערכה והכבוד לרב עובדיה הם ממעלה כזו, שהם תקפים לא רק לתומכיו וחסידיו.

ההערכה הגדולה שאני רוחש לרב עובדיה, היא בגלל שהיה לו את הדבר שכל כך חסר היום במקומותינו וכל כך חסר בשיח הפנימי שלנו: היה לו את הכוח להקל. היה לו הידע והאומץ המוסרי להתיר ולהקל בסוגיות הלכתיות.

כך היה בפסיקות ובפעולות שלו למען העגונות, כך היה למען הממזרים, כך בפסיקה המפורסמת שהתירה למסור חבלי מולדת למען הבטחון, כך בהחלטה להעלות לארץ את יהודי אתיופיה.

בעת זקנתו, הוא כתב, "וככוחי אז כוחי עתה, בכוחא דהיתרא." הכוח להתיר. יפה אפילו יותר ההסבר שלו, מאיפה מגיע הכוח להתיר. הוא אמר, הכוח להתיר נובע מידע. מי שיודע באמת, מי שמבין באמת את ההלכה לעומקה, לא מפחד להקל ולא מפחד להתיר.

הרב עובדיה אמר לנו: הכי קל להגיד "לא". הכי קל לא לקחת סיכון. אף אחד לא יבקר אותך אם לא תעשה שום דבר. רק בשביל זה לא צריך רבנים גדולים – רבנים גדולים צריך בשביל האומץ להגיד "כן."

הוא אמר: אלה שאומרים תמיד "לא", שמתנגדים לכל אפשרות של שינוי - הם אלה שלא יודעים מספיק. הם לא למדו מספיק, ולא מכירים מספיק את ספרות ההלכה, בגלל זה הם מחמירים תמיד. כי זו האפשרות הכי קלה.

וברגע הראשון זה קצת מוזר, כי זה נשמע כמו יוהרה, זה נשמע כאילו הרב עובדיה אמר, "אני מקל כי אני חכם יותר ויודע יותר". הוא באמת היה חכם יותר, והוא באמת ידע יותר, אבל הוא לא נתן את המחמאה הזו לעצמו, הוא נתן את המחמאה להלכה היהודית.

הוא אמר לנו מי שבאמת מכיר את היהדות, מי שבאמת למד אותה, מי שבאמת קרא כל ספר בספריה הגדולה אצלו בבית, יגלה שהיהדות היא סובלנית, והיהדות היא דת של חמלה. היהדות לא רואה רק ספרים עתיקים, היא רואה גם את סבלה של עגונה, את צערו של ממזר, את כמיהתו של יהודי באתיופיה הרחוקה שרוצה לעלות לירושלים.

אדם שמדבר על הרב עובדיה צריך לדעת לומר, "קטונתי". אני אומר פה ברור שקטונתי, בוודאי שאין לי כלים לשפוט את תפיסתו ההלכתית, אבל יש לי ויש לנו כלים להבין את תפיסתו האנושית. להבין את הדרך שבה הוא ראה בני אדם. לא כחישוב מתמטי של המצוות שקיימו או לא, אלא כבני אנוש שפוחדים ואוהבים, כואבים ומקווים.

כל הקטטות הגדולות שניהל בחייו, בטלות בשישים לעומת העובדה שהרב עובדיה לימד אותנו שההלכה היא טקסט חי של אנשים חיים, וכל מה שהטקסט הזה צריך, הוא מישהו שיידע לקרוא אותו באהבה ובמידה של חסד.