ש"ס הפכו אצטדיון למגרש, אגו"י הפכה מגרש לאצטדיון

קור אימים של מינוס שמונה מעלות צורב עצמות קידם את פני הנאספים בבית המדרש הגדול של ישיבת חכמי לובלין למעמד הגדול של סיום הש"ס. ההגדרה בית מדרש היא רק כדי לשבר את האוזן ולהזכיר את תפארת העבר. כיום זה אולם גדול שמשמש בעיקר לאירוח קבוצות של תיירים (ובני נוער ישראליים שבאים לסיורי מורשת ושורשים) הפוקדים את המקום במסגרת טיולי "המקומות הקדושים" בארץ הרוויה דם יהודים. הסברי המדריכים וקצת דמיון מפותח מאפשרים להזכר כי באולם זה פעם הלב היהודי התורני של פולין הקונגרסאית. כאן עמד הגה"ק רבי מאיר שפירא והסעיר את טובי המוחות בעולם היהודי בשיעוריו הנוקבים. כאן עמד המשגיח רבי שמעון מזליחוב וצפה לעומק נשמתם של תלמידיו בעינו החדה וברוח הקודש ששרתה עליו בעליל. לכאן היו נשואות עיניו של כל צורב יניק וחכים חסידי במזרח אירופא שמוכן היה לעמוד במבחן על מאות דפי גמרא כדי להכנס לשערי הישיבה.

בחדר הסמוך, אליו אין כרגע גישה חופשית. ישב מהר"מ שפירא והכין את הנאום (אם בכלל היה צריך להכין נאומים) אותו נשא בפני אלפי המתכנסים בסיום המחזור הראשון של תוכנית הדף היומי אותה העלה לראשונה בכנסיה הגדולה בשנת תרפ"ג. שבע שנים לאחר ההכרזה ששינתה את עולמם של עשרות אלפי יהודים הוא חנך בדם ביזע ובדמעות את ההיכל המרשים של יח"ל. כל כך מרשים שש שנות כיבוש נאצי ושישים שנות שלטון קומוניסטי לא חיסרו בהדרו החיצוני ולא כלום. ובפנים - שועלים ילכו בו.

בפנקסו של כותב השורות, שהוזמן למקום מטעם מרכז רבני אירופה ומרכז אגודת ישראל בירושלים למעמד סיום הש"ס נכתבו בתום האירוע השורות הבאות - חלק זעיר מכתבת ענק שסיקרה את מעמד הסיום מטעמו של עיתון זה - הדמויות המוזכרות בשורות אלו הן החיבור לאירוע שהתקיים אמש בירושלים. התפאורה שונה. אחד האישים כבר איננו עמנו. אבל המכנה המשותף חד הוא: ארגון אירוע מדהים של סיום ש"ס בתנאי פתיחה שנראו תחילה כבלתי אפשריים.

וכך נכתבו הדברים: "אין ספק שהיה זה "איינפאל" מצידם של המארגנים, ראשי מרכז רבני אירופה ומרכז אגודת ישראל בירושלים, לערוך את המעמד המרכזי של סיום הש"ס באירופה במקום עליו הקריב יוזם רעיון הדף היומי את כל חלבו ודמו. מאז אותה הכרזה מפורסמת בכנסיה הגדולה נערכו מעמדים אין ספור בסיומי הש"ס לתקופותיו בכל רחבי העולם היהודי. לכולם אותה מתכונת קבועה ובלתי משתנה: אולם גדול, במה מכובדת, ודרשות, חלקן קצרות, וחלקן כאורך הגלות. אם מישהו חשב אי פעם על אלמנט יחודי שונה ואף הצליח לבצע אותו, אנחנו לפחות לא שמענו על כך עד לרגע שבו נודענו על ההצעה לקיים את המעמד בביתו ובישיבתו של הוגה הרעיון".

"מי שקלט ראשון את הפוטנציאל הערכי, הציבורי והתקשורתי של עריכת מעמד סיום הש"ס בישיבתו של מהר"ם שפירא, היה יו"ר אגודת ישראל בירושלים הרב מנחם פרוש. קודם לכן פנו היוזמים לגורם מרכזי אחר באגו"י שהיה עסוק כנראה בארגון המעמד עליו היה מופקד ולפיכך לא נתן את דעתו להצעה הבלתי שגרתית שהונחה לפניו. גם לאגו"י הירושלמית היה מעמד גדול בישראל שארגונו הופקד בידה אבל לחושי הריח הציבורים של הפורושים אין כידוע מתחרים. אחרי שקלטו את הפוטנציאל הם פיצלו את הכוחות. בעוד שהבן, ח"כ הרב מאיר פרוש וצוותו, שקעו בים ההכנות למעמד בבניני האומה, הרי שבלשכתו של האבא, ר' מנחם, ובנו, מנכ"ל דגל ירושלים הרב נפתלי פרוש, נתנו את החסות למעמד הלובלינאי והבטיחו את השתתפותם".

"במבט לאחור, אומר לנו אחד המארגנים. כי לו ידעו מראש את מידת הסיכון והקשיים שבארגון המעמד יתכן שהם היו חושבים פעמיים האם להכנס אליו. היום הם מברכים על המוגמר ורושמים ברקורד הצעיר שלהם את קיומו של המעמד המיוחד ביותר בסדרת המעמדים שנערכו, אבל עד שזכו לכך עברו עליהם שבועות ארוכים של לילות חסרי שינה ועינים טרוטות מעייפות בלתי נגמרת. כל מה שיאמר ויכתב על מידת הקושי להרים אירוע רב משתתפים שכל נוכחיו מגיעים בטיסות שונות מקצווי תבל, מול הביוקרטיה הפולנית המזרח אירופאית ומול האתגר של הכשרת אולם ריק ועזוב לקליטת אלפי אנשים - לא ישקף את העמל והיגיעה שהושקעו במפעל. אין לנו סוד ושיח בנעשה שם למעלה אבל אם בבוא היום יסופר לנו כי האירוע גרם נחת רוח גדולה במרומים ממש לא נהיה מופתעים".

אור ליום רביעי י"ב אב תשע"ב. מתחם גבעת התחמושת בירושלים

ספק אם מכלל שבע מאות אלף תושבי ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ומחולקת על ידי כביש מספר אחד, יש יותר מפרומיל וחצי של אנשים נשים וטף המכירים את מגרש החניה למשתמשי הרכבת הקלה בתחנת גבעת התחמושת. ולמה שיכירו. ברחבי ירושלים יש מספר חניונים מאולתרים שהוכנו בחופזה בשנה האחרונה לרגל השתלטותה של מפלצת הברזל על חיי העיר בכלל ועל מערך התחבורה בפרט.

המאפיין של כל החניונים הוא מגרשי עפר שאיש לא ידע מה לעשות איתם קודם לכן. להסבתם לגינות ופארקים אין תקציב. לבניה הם לא מאושרים בגלל תוכניות תב"ע שלא עודכנו מאז הסולטן סולימן המפואר. בפרוס על העיר אור הנדבות הצונן של הרכבת הקלה היה פקיד בעל שאר רוח אחד במחלקת ההנדסה העירונית שהעלה את ההצעה להסב אותם לחניונים עבור הרכבת הקלה. מה זה להסב? לא להשקיע כסף חלילה בריבוד וזיפות. רק להעלות טרקטור על הקרקע ולסלק משם את הסלעים שהשתבחה בהם ירושלים. עוד קצת ישור פני הקרקע וזהו. מכאן ואילך שיסתדרו הנהגים בעצמם. הקוצים והדרדרים שמלבלבים במקום תרמו למעגל התעסוקה העירוני, כמה וכמה פאנצ'ריות חדשות הוקמו מאז ומתפרנסות בכבוד מהחלפת ותיקון הצמיגים של משתמשי החניונים האמורים.

בראשו של מי נולד הרעיון לקחת מגרש מוזנח שכזה ולהקים עליו אצטדיון שלמעט משטח דשא ומתקנים ספורטיביים אין בינו לאצטדיון טדי כמעט ולא כלום? אגדה אורבנית המסתובבת במסדרונות עיריית ירושלים מספרת כי לפני כחצי שנה עבר במקום יהודי בשם משה המר, עוזרו של סגן ראש העיר הרב יוסף דייטש, ובמוחו עלתה המחשבה האמורה. כשחזר ללשכה והעלה שם הרעיון זה נשמע בדיוני בערך כמו הקמת קניון חדש של עזריאלי במגרש עליו מונח כעת הקראוון המפורסם של רחוב חנן.

אבל מהר מאוד הוברר שהדמיון הזה שווה בדיקה מעמיקה בהיותו אחת האופציות הבודדות, אם בכלל לקיומו של מעמד סיום הש"ס בירושלים המעטירה. במהלך שנת ההתארגנות לקיום המעמד חלו תהפוכות שלא ניתן היה לצפות אותם מראש. תחילה דובר על קיום המעמד המרכזי הארצי באצטדיון אם המושבות בפתח תקוה. לאחר דיונים מעמיקים בחצרותיהם של גדולי ישראל הוחלט כי אכסניא לחילולי שבת היא לא המקום הראוי לקיום מעמד של סיום הש"ס תחת כתרה של יהדות התורה והשבת. ארגונים אחרים שלהם זה לא הפריע נהנו מאירוח של טובי האצטדיונים והיכלי הספורט בארץ הקודש. מיד אליהו במרכז ועד טדי בירושלים. לאחרון עוד נגיע בהמשך.

ביטולו של האירוע ב"אם המושבות" וכשלון החיפושים למקומות אלטרנטיביים באיזור המרכז גרם לקבלת שלוש החלטות שלפחות שתיים מהן כרוכות זה בזה. האחת, העברת האירוע המרכזי לירושלים. השניה, העברת הניהול לאנשי פרס 2 ונציגם בעיריית ירושלים (עם סיוע מאסיבי של חוגים אחרים שהתבטא בעיקר במאמץ כנה שלא להפריע. ואל יהי דבר זה קל בעיניכם במציאות המסוכסכת של יהדות התורה). השלישית, הורדת האופציה של מקום האירוע הקודם בבניני האומה בירושלים. שם ב"ה לא מחללים שבת אך הקיבולת המקסימלית, חמשת אלפים מקומות, אינה דיה למעמד מרכזי של סיום הש"ס האמור לרתק אליו יותר מפי שלושה של שוחרי תורה ולומדיה.

ואז חזר ועלה הרעיון, מופרך ככל שנשמע, להרים במיקום המוזכר אצטדיון ליום אחד המסוגל להכיל חמש עשר אלף מקומות. במשטרת ירושלים, אומר לנו אחד המארגנים, חשבו תחילה שמתבדחים איתם. המגרש נמצא במיקום שבימים כתיקונם הוא כאב ראש קבוע של המשטרה העירונית. על קו התפר בין מערב ירושלים היהודית ומזרח ירושלים הערבית. למעט משרדי הממשלה הנמצאים בצד המזרחי יהודי שומר נפשו לא יחצה את כביש מספר אחד העירוני מצד מערב למזרח המגודר כמעט אקס טריטוריה פלשתינאית לא רשמית.

המתנגד המרכזי היה הגיבור כחול המדים של ההתנתקות מגוש קטיף. המפקד שקרא לשבור עצמות של מפגיני הימין קודם ובא על שכרו במינוי למפקד מחוז ירושלים. ניסו שחם בא לירושלים עם אג'נדה ברורה לעשות סדר עם ערבים וחרדים בסדר הפוך (אם כי השכיל לרכוש כמה ידידים חרדים בפרשת בתי ורשא ואכמ"ל). הוא לא הטיפוס שיתן לסגור רחובות מרכזים בגלל אירועים פנים מגזריים ובכלל. למה שיקח את כאב הראש של אבטחת אירוע המוני על קו התפר הבטחוני.

וכך, חודש לפני קיום האירוע, כאשר ההכנות בעיצומם וכמה מהספקים כבר קיבלו תשלומים ראשונים הודיע שחם על ביטול הרשיון. לזכותו של ראש העיר ניר ברקת (הזהו ברקת שהכרנו עד עתה? ממש לא. הכסף שהוא שפך שם וההתגייסות לטובת האירוע אם הם לא פועל יוצא של שנת הבחירות אלא של רצון טוב אמיתי יזכו אותו במערכת מיזוג אוויר בעמקי המדור השביעי לאחר מאה ועשרים) יאמר שהוא הפך את העולם והגיע עד השר לבטחון פנים כדי לבטל את החלטת הביטול.