צריך להבין שאנחנו בבעיה.
מצד אחד כל מי שיראת ה' בלבו רוצה ללמוד תורה, ולא להתגייס לצה"ל, מכל מיני סיבות, לא אאריך.
ומאידך גיסא, כל צוררנו נשאו ראש, שלא אחד בלבד עמד עלנו לגייסנו אלא רבים. וחלק מהחלונים באמת מרגיש מקופח, הם חשים שבאמת הם תורמים למדינה ואנחנו לא.
•
המעיין בפרשת השבוע יראה, איך צריכה המלחמה להראות כשעושים את רצון הבורא. ורדפו מכם חמשה מאה.... ונתת שלום בארץ...
בעקרון כולם מתגייסים, דה פקטו - אין מלחמות ואין צורך בחיילים.
•
המצב הקיים, בו בני הישיבות מוסרים את נפשם באהלה של תורה, עמלים בימים ובלילות על הגמרות, והחילונים הם אלו שמרגישים מקופחים, אינו יכול להמשך.
צריך לטכס עצה איך לגרום לחילונים שלא לחוש תחושה קשה, ובה בעת להמשיך בעבודתנו הקשה - עבודת הבורא - שהיא באמת זו שמחזיקה את גבולות הארץ בשלמות.
מה דעתכם על הרעיון הבא:
אני מציע שכל איש יהיה מחוייב לתרום שלש שנים מחייו למען המדינה. אבל מה? זכותו להקדיש את כל השנים הללו היכן שירצה.
לדוגמא: אם יש איש עסקים מוצלח מאד, ויש לו בן מוכשר שרוצה להכנס לנעליים שלו האבא. כל שנה ושנה שהוא ישקיע בביזנס יניבו לו מליוני שקלים.
אם הצבא יגייס אותו, הצבא יקבל חייל פשוט לשלש שנים. אבל אם יתנו לו ללכת לעבוד במה שהוא רוצה, שלש שנים - לטובת המדינה - המדינה תקבל את כל הרווחים שלו במשך שלש שנים (חוץ ממשכורת פשוטה של חייל), מליוני שקלים. בהם יוכלו לקנות ולשכור חיילים רבים ומקצועיים, שבשמחה ילכו לצבא.
כך גם צריך להיות אצל החרדים: בחור ישיבה שירצה לצאת לעבוד, יצטרך לתרום שלש שנים את משכורתו למדינה. שלש שנות שירות באיזה מקום שהוא יבחר.
אם יבחר ללמוד - יקדיש שלש שנים את זכויות לימוד התורה שלו לטובת הצבא. מעין הסכם יששכר וזבולון, אני לומד, ואתה עובד בשבילי.
•
אני בטוח שאם נעשה כך נשיג את כל המטרות גם יחד.
מי שירצה ללמוד תורה - ימשיך להיות בישיבות ובכוללים, ותרום למדינה.
מי שירצה לעבוד - ילך לעבוד, ויתרום למדינה.
מי שירצה ללכת לצבא - יוכל ללכת לצבא בלי להפסיד את שכר לימוד התורה.
הצבא יהפוך לעשיר יותר, יעיל יותר, וחכם יותר.
ובא לציון גואל. מה דעתכם?