כך נוצרו 'החרדים החדשים'

בשבוע שעבר פורסמה ב'שעה טובה' ידיעה כי מרן הרב שטיינמן אמר כי כשם שמי שאינו נוטל 'מים אחרונים' עדיין אינו פושע, אבל לא יעלה על הדעת כי תקום 'מפלגה של מי שלא נוטלים מים אחרונים', כך אנשים עובדים ולא לומדים בכולל אינם בעיה, הבעיה היא מפלגה שהדגל שלה יהיה לעבוד ולא ללמוד בכולל.

אדם מוכן לשאת בקשיים רבים, אבל הוא לא מוכן ולא יכול לקבל מצב שבו מצביעים עליו באצבע וסוגרים דלתות לפניו (אלא אם כן יש לו הרבה כסף, אבל זה כבר סיפור אחר), ומציירים על ילדיו איקס אדום. הוא מושפל, הוא מוקע, הוא מסומן, ובעיקר הוא חש שעל אף שהוא מצידו משקיע את כל המאמצים כדי לגדל את ילדיו לתורה וליראת שמים, ועל אף שיש לו ילדים "פרחים", הם לא יוכלו להתקבל בחיידר הנחשב משובח שבלב השכונה בה הוא גר, כי זה חיידר ל'בני אברכים'.

והוא, עד כמה שזה משפיל, לא אברך. והכי גרוע, הוא ואשתו יודעים כי הילד שלהם, זה עם פני המלאך הזכות, שאומר ברכות בדחילו ורחימו, יצטרך ללמוד בחיידר מיוחד לנחותי דרגה. הוא מתייסר, איך יסביר את זה למוישי שלו? מה יאמר לו? למה ינקי, הילד של השכנים, שמשחק איתו כל היום, מאז שניהם פקחו עיניים וזיהו את סביבתם, וגם הולך יחד איתו יד ביד לגן, התקבל לחיידר, והוא לא. האם יגלה לו, כי זה בגלל המום המולד הנורא שעובר לו בגנטיקה, מאביו שאינו בן תורה.

סוליות אדומות

מנהלי 'חדרים' מתהלכים מרוצים, הם יודעים כי העובדה שהחיידר שלהם הוא "רק לבני אברכים", ואחרים נדחים, משביחה את מעמדם בשוק 'ההרשמה' ויוצרת תורים. האם מישהו מהם נתן לעצמו דין וחשבון כמה אנשים הוא משפיל עד עפר? האם מישהו מהם בדק את סוליות נעליו כדי לוודא כי לא דבק בהם משהו מהשלוליות האדומות עליהם הוא דורך?

יש מקרים שבהם אין ברירה אלא לערוך בחירה מסוימת, בוודאי כאשר מדובר בבתים קלוקלים. אבל מי למען השם התיר לעשות סלקציה על בסיס של עבודת אבי ה

, שמתפלל שלוש פעמים ביום במנין, שומע שיעור בדף היומי, משמיע דברי תורה בשולחן השבת, אשתו לבושה בצניעות וכך גם בנותיו, אבל הן אינן ראויות לבוא בקהל. הן מנודות. והסוד נודע, הילדים של השכנים יודעים כי שרל'ה וחייל'ה של משפחת זנדברג (שם מקרי) לא יתקבלו לעולם לסמינר הנכבד שלהם, כי אביהם "חטא", ויוסי ודודי לא יתקבלו מאותה סיבה לחיידר, יחד עם חבריהם מהבניין.

אנשים שואלים את עצמם מה קורה לנו, למה אנשים כל כך כאובים. אבל צריך לזכור שכך גם נולדה ש"ס. הסיבה הפנימית האמיתית שהביאה את ש"ס לעולם, היא תחושת הקיפוח, הקבוצתי והאישי כאחד. אנשים ספגו וספגו, חשו כי הם מתדפקים על דלתות נעולות, כי במוסדות החינוך מתחמקים מלקבל את ילדיהם, וכך הלב התמלא, עלה על גדותיו, עד שהכל התפוצץ.

למרבה הבושה זה הולך כל הזמן קדימה, 'מעלין בקודש'. אתמול זה הספרדים, היום זה מי שאינם 'בני אברכים', מחר זה יהיה מי שאינם בני אברכים שלומדים בכולל גם ב'סדר שלישי'. כי איש אינו מעיז לעצור את טירוף המערכות.

קבורה מחוץ לגדר

אחר כך מתפלאים למה אנשים כואבים שחשים מנודים מגיבים בדרכם שלהם. "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" מספרת הגמרא. כאשר אומרים למישהו: "אתה לא". מקומך אינו בסעודה הזאת, בניך אינם ראויים ללמוד בחיידר עם בנינו, בנותיך אינן ראויות לשבת בכיתה אחת עם בנותינו, הוא הופך לשונא ואוכל קורצא. אלה החיים.

"מי שעוקב אחרי הפעילות הנמרצת בנושא החרדים אינו מתקשה לזהות כי בחוגים מסוימים גמלה החלטה לעשות הכל כדי שהחרדים יספגו מכה אנושה. לא קשה לזהות את אותות השמחה בדיווחים כי האינטרנט מפיל חללים"

לא כל אחד הוא הרב שטיינמן שמאפשר לדרוך עליו ואינו מגיב. לאנשים יש רגשות, והפגיעה הזו, של קבורת הילדים מחוץ לגדר פוצעת במקומות הכי רגישים, במסתרי הלב החבויים ביותר. עד שיום אחד זה מתפרץ.

לא שהם רצו בכך. ההיפך הגמור הוא הנכון. הם רצו להיות חלק בלתי נפרד מהציבור של בני התורה, וגם היו מוכנים לשלם על כך, גם בהתנהגות אישית וגם בתשלומים כפשוטו, כסף. הם רוצים שילדיהם ילמדו ביחד עם כל בני האברכים, כדי שהם יגדלו כמו אותם אברכים, אבל כאשר נדחו, זה עשה להם משהו, והם הופכים ל'חולצות כחולות'. צריך להבין כי אלה לא חולצות שקנו לפי בחירה, אלא כאלה שהלבישו להם.

גם הגר"ח למד בבי"ס עם "ילדי עובדים"

זה כמובן גם לא צודק ולא נכון ובוודאי לא חכם. כי המציאות תורה דרכה, שגם גדולי הדור לא למדו בחיידר של אברכים. מרן הרב שך לא למד בחיידר אברכים, רבי איסר זלמן לא למד בחיידר אברכים. כולם למדו יחד, אצל המלמד של העיירה. גם בדורנו, מי לנו גדול כמרן הגר"ח שעיני ישראל נשואות אליו. הוא למד בבית הספר החרדי בבני ברק יחד עם כל ילדי העיר, והתוצאות הם כאלה של בך יבורך ישראל.

זה גם לא היה המצב בארץ. בשעתו שמחו על כל ילד שהגיע ללמוד ב'חדר' ופרשו שטיח אדום לפני כל אבא שנאות לשלוח את ילדיו לישיבות ו'חדרים' ואת בנותיו לבתי ספר של בית יעקב. האבא הזה היה יקיר עם ישראל. גדולי הדור השתעשעו עם אבות כאלה, והתוצאות הצדיקו את המאמץ. חלק גדול מהמנהלים שהיום משתבחים בכך שהחיידר שלהם הוא "לבני אברכים בלבד" וסגור בפני כל השאר, לא היו היום יהודים חרדיים ואולי גם לא דתיים, אם בעבר היה נקוט כלל זה של הפרדה בלתי מתקבלת על הדעת.

לא סוד הוא שבישיבות של פעם, לפחות בישיבות הליטאיות, היו הבחורים נראים במראם החיצוני, רחוקים מאד גם מאלה שהיום נדחים בשער הקבלה של 'החיידר לבני אברכים'. היו להם בלוריות נאות – הציציות לא תמיד היו בחוץ, הם היו 'תל אביבים', במלוא מובן המילה. רק בזכות העובדה שכללים משוגעים כאלה לא נהגו אז, הם ובניהם ובני בניהם לומדים תורה. לא נגיד שמות, אבל יש לא מעט ראשי ישיבות, שבשעתו לא רק שהיו נדחים על פי הכללים הנהוגים בימינו, אלא היו מיד נפלטים, וכמה מהם הגיעו בכלל מישיבות תיכוניות.

מה זה אומר? שמותר ברגל גאווה לדרוך על נפשות, או שצריך לקרב בכל מחיר את מי שמוכן להתקרב, ובמקום לדחות אותו ולסגור בפניו ההמומות את השער, לחבק אותו ולנשק אותו?

היום ליבנו גס

אלא מה? אנחנו סובלים מ'קללת השובע'. בשעתו היינו מעטים, אחרי השואה, אחרי המלחמות ובעיקר אחרי ההתפקרות ההמונית, נשארנו אחד מעיר ושניים ממשפחה. החילוניות הייתה בשיא כוחה וכל מי שבא היה מלך. אנשים קיבלו משכורות כדי להסתובב באוהלים ובמעברות כדי ללקט נשמות. הכלל שהיה נקוט: כל מי שבא ברוך הבא.

אז לא סיפרו סיפורים ש"הוא עלול לקלקל את הילדים שלנו". לישיבות ול'חדרים' הובאו פיגורות שהיום לא היו מכניסים אותם, גם לא לחיידר של "לא בני אברכים", שמנהליו לא מחוננים אותו במבט. אבל אז שלטו כללים אחרים. ליבנו עדיין לא גס בנשמה יהודית, ולא הייתה תחושה של "נסתדר בלעדיך".

על כל מי שהגיע התגלגלה ההברה מקצה המחנה ועד קצהו, והכל בירכו את האבא שתרם את בנו לתורה, וסייע למלא את הספסלים הריקים של בתי המדרש. שלא לדבר על כך שלא דרשו מאבא כזה כסף, ומכשולים אחרים בוודאי מאן דכר שמיה.

היום זאת נראית מציאות שלא שייכת לעולם הזה. אם הילד מראש העין או מתרשיחא תחתית שבשעתו הובא לישיבה בבני ברק ואחר כך הפך לראש שבט ממנו יצאו בנים ונכדים, היה מגיע בימינו לישיבה, היו מוודאים ראשית אם הוא שייך לעדה הנכונה, ואחר כך, גם אם אביו זכאי לתואר 'אברך'. כי אם לא, חבל על המאמץ.

הסיכוי של "להתברג" בישיבת עילית אינו קשור לכשרונו, ליראת שמים שלו, או לדבר מה אחר שהוא קריטריון שווה לכל המתקבלים, אלא למעמד של הוריו, האם הם משתייכים לאליטה החדשה או שמקומם אינו בבית ספרנו.

ושלא תהיה טעות, 'בני אברכים' זה בעיקר אליטה, סימן "סטטוס", כפי שאומרים היום. ה'צפוניים' של הציבור החרדי. זה לא שייך לחינוך דורות של תורה ויראת שמים. שהרי כאמור עובדה, חלק מעורכי הסלקציות של היום לא היו מתקבלים על פי מצבם בנעוריהם לחיידר / ישיבה / סמינר, שהם מנהלים. ומה אם הצד הרוחני-מוסרי, וגר לא תונו כי גרים הייתם?

טירוף המערכות התחיל בסמינרים

איפה התחיל טירוף המערכות?

צודקים כנראה מי שטוענים כי ההתחלה הייתה בפילוג בסמינר בירושלים. כדי להקים את 'הסמינר החדש', הודיעו כי זה יהיה סמינר של 'בנות אברכים'. זו הייתה שיטה מעולה למשוך 'משפחות טובות', שגם חושבות על שידוכים, ולא ירשו לעצמן מצב שבו יש בית ספר מיוחד של אליטה אברכית שבנותיהם לא יהיו בו. מה, הם פשוטי עם?..

אחרי שהתברר שזה עובד, מיד צצו סמינרים, בתי ספר ו'חדרים' ל"בני אברכים'', ו'שיטת הניקוד פועלת', עד היום הזה. מי מסתכל על העובדה השולית שאנשים משלמים מחיר נפשי, אישי וסביבתי על הגימיק.

מי מתייחס לכך שבמו ידיהם ייסדו אותם מנהלים אינטרסנטיים את 'המחאה' בנוסח החרדי, שטפילים פוליטיים ועיתונאיים עטים עליה כמו עיטים על פגר, וגורמים שאינם מידידי הציבור החרדי (בלשון המעטה) מנסים להיבנות ממנה במאמציהם לבלום את ההתחזקות החרדית המופלאה, ולהחזיר את הגלגל לאחור.

פירמידת השליטה

מי שעושה שימוש ציני בזעם העצור של אלפי משפחות פגועות, הוא ממש לא צדיק. גם אם יגלגל עיניים לשמים לא יוכל להסתיר את המציאות, שמגלה כי הוא פועל – מדעת או בלעדיה - בשליחות גורמי האופל. כפי שהתברר בשעתו שמי שאירגן את ההסתה נגד החינוך החרדי בעמנואל לא הדיר הנאה מזרועות התמנון של 'הקרן החדשה'.

אבל אילולא הייתה כאן ביצה, ה'צדיקים' הללו לא היו יכולים לדוג במים עכורים. כי הרוב המכריע של משפחות 'החרדים החדשים', הם תוצר לוואי כמעט בלתי נמנע של פירמידת השליטה הפנימית שקובעת עם ילדיו של מי מותר ועם ילדיו של מי אסור ללמוד בחיידר ובבית הספר.

בוודאי שיש צורך להדר בכבוד תלמידי החכמים ולהגדיל תורה ולהאדיר, וכל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו. אבל כל זה צריך להיות בדרך של החיוב, של כיבוד לומדי התורה ותופסי בית המדרש, אבל לא על ידי השפלת האחרים בשום דרך שהיא.

"הוא שולח את בנו לחיידר ואת בתו לבית ספר, ונתקל בחומות בצורות ואטומות - הוא פצוע, אשתו פצועה. שניהם מרגישים כי עשו אותם ל'סוג ב', חרצו את דינם והטביעו על מצחם אות קין - קבעו כי ילדיהם אינם ראויים לבוא בקהל – הם מתוודעים למציאות מרה, של מערכת חינוך ששולחת אותם מחוץ למחנה, שמחייבת אותם לחיות את 'פרשת מצורע' כל השנה"

זה משחק בנפשות כפי שאנחנו למדים עכשיו, גם בזכות הטרמפיסטים שמנצלים את המצב כדי להרוס את כרם ה'. צריך לשמור מכל משמר על כבוד לומדי התורה ועל מעמדם, ועל כך נאמר "ובנביאי אל תרעו", כפי שאומרת הגמרא.

אבל יש גם רישא לפסוק, "אל תגעו במשיחי", "אלה תינוקות של בית רבן". מי שלמען אינטרס כלכלי או מעמדי עושה מניפולציות בשערי הכניסה למוסדות החינוך, עושה דבר מסוכן והרסני לא הרבה פחות מזה שמשתמש במצב הקיים כדי לעורר מדנים ולהסית את אוכלוסיית משפחות העובדים. שהרי ברור לכל, שאדם שילדו התקבל לחיידר עם נכדי גדולי הדור גם יהיה אסיר תודה, וגם יעשה כל טצדקי שבעולם להיות ראוי לכך, ואילו מי שנדחה על ידי 'שומר הפתח', ינסה לרומם את רוחו על ידי יצירת אידיאולוגיה של 'מעמד העובדים', שזה לא בהכרח "עובדי ה'".

גם על זה קמה החסידות

מיותר להוסיף כי אין ולו אחד מגדולי הדור האמיתיים שנותן תמיכה לדרך של אפליה שיסודה אינו בהררי קודש, אלא בסיבות אינטרסנטיות של כדאיות צינית. לא סוד הוא שמרן הרב שך, ולהבל"ח מרן הגרי"ש אלישיב יצאו מגדרם כדי להשמיע את הביקורת החריפה ביותר על מי שעושים סלקציה בין אשכנזים לספרדים. אין צורך להוסיף מה הם היו אומרים על סלקציה פנימית יותר ובלתי מובנת בעליל מלבד אינטרסים.

עובדה, גם עורכי העיתונים החרדיים וכותבי המאמרים בזכות מעמד בני התורה ובגנות תופעת 'החרדים החדשים', גם הם אנשים שעובדים, ומתפרנסים, ובכל זאת הם – בצדק - במצב של ראויים ללמד את בני יהודה קשת ולנהל את מלחמת ה' בגיבורים.

הזכרנו את ה'משכילים' הראשונים, בנוסח מנדלסון שר"י ושות' שחלק גדול מצאצאיהם (אם לא כל הצאצאים) הם גויים גמורים, בהכשר הכומר. אמרנו שמה שקורה היום יותר מדי מזכיר את מה שהיה אז. אבל צריך לזכור כי גם התנאים שמולידים את שדה הדייג הנוכחי של כל מיני אינשי דלא מעלי, די דומים למה שהיה בימים ההם.

במקביל ל'תנועת ההשכלה', שהיא בעצם התנועה להפצת תולעים ביהדות, קמה תנועה הפוכה, החסידות. היו מחלוקות של דרך, היו מחלוקות של שיטה. אבל מי שלמד פרק אחד או שניים על תולדות הימים ההם, שהיו ימי אגן ההיקוות של החסידות, מלמדים כי אחד מנושאי חילוקי הדעות, היה הביקורת החריפה של 'החסידים הראשונים' על היחס לפשוטי העם.

זה היה באמת דור דעה, אבל גדולי החסידות מחו על שהיהודים הפשוטים נדחים. מסיפורים רבים אנחנו למדים כי הבעל שם טוב ותלמידיו קירבו את היהודים הפשוטים, אפילו הפשוטים מאד, ובהם עמי הארצות שלא ידעו קרוא וכתוב.

רבי שלמה מקרלין, שהיה תלמיד המגיד ומגדולי הגדולים של עולם החסידות לדורותיו, לא הסתפק בקירוב היהודים הפשוטים שהיו חביבים על כל צדיקי החסידות, אלא היה מפחית בכבוד הלומדים שהיו אז מעמד בפני עצמו, ועל כך התנהל ויכוח רעיוני עמוק, כאשר בעל התניא אומר לרבי שלמה קרלינר שבעת הרדיפות נגדו ביקש לעבור לאזור שהיה במרחב של ליובאוויטש, כי הדבר מותנה בשלושה תנאים; אחד מהם היה שלא יבזה את הלומדים. שניהם קירבו את היהודים הפשוטים, אבל בשונה מבעל התניא רבי שלמה קרלינר הוסיף על ידי הפחתת כבוד הלומדים, כדי לנתץ את ההבדלים בין המעמדות.

אם היו סוגרים את הדלת בפני בני הפא"יניקים

במצב של ימינו אין מי שמציע להפחית מכבוד הלומדים, אדרבה ואדרבה, כל עליה בכבודם היא תרומה גדולה לעם ישראל והדברים ברורים. אבל יחד עם זאת כאמור אין שום סיבה שהעלאת קרן התורה ולומדיה תיעשה על ידי פגיעה בכבודם של מי שאינם תופסי תורה דבר יום ביומו. הכבוד האמיתי של לומדי התורה יגיע לא על ידי השפלת אחרים, אלא על ידי קירובם. בלי סוף מקרים מעידים על כך, שכאשר ניתנה ליהודים שהיו 'פושרים' הזדמנות להתקרב, בניהם כבר היו לבני תורה ותלמידי חכמים במלוא מובן המילה.

כל אחד לבטח מכיר מקרוב יותר ממקרה אחד כזה. זה גם מה שסיים את פרק פא"י, שחנוך ורדיגר מנסה לשקם אותה עתה על ידי ייסוד מעמד 'העובדים'. הדור השני של "הפא"יניקים" הפך לאברכים (או במקרה אחר לדתיים-לאומיים). אם היו סוגרים את שערי הישיבות הטובות דאז בפני בני הפא"יניקים, הם היו במקום לגמרי אחר.

סיפור לדוגמה בהר נוף

לעמוד על עוצמת ההשפעה של הקירוב במקום הדחיה, נוכל בין השאר על ידי התייחסות לבית כנסת אחד בשכונת הר נוף. כאשר נוסד בית כנסת זה, פרצה סערה בשכונה. הייתכן? שיקום בית כנסת שכל כולו מאוייש במי שמצהירים שאינם לומדי תורה, אלה שקראו להם שם "היפים והאמיצים"?

"אדם מוכן לשאת בקשיים רבים, אבל לא לקבל מצב שבו מצביעים עליו באצבע וסוגרים דלתות לפניו, ומציירים על ילדיו איקס אדום. הוא מושפל, הוא מוקע, הוא מסומן, ובעיקר חש כי על אף כל מאמציו לגדל את ילדיו לתורה, ועל אף שיש לו ילדים "פרחים", הם לא יוכלו להתקבל בחיידר הנחשב כי זה חיידר ל'בני אברכים', ולידם הילד, שלו פני מלאך אינו בן אברך"

ומה יצא בסוף? אחד הרבנים קיבל על עצמו להנהיג את הקהילה, ובניהם אשר באו אחריהם, הם בני תורה מהחשובים ביותר, ובהם תלמידי חכמים גדולים, והנכדים לומדים בחיידרים שאולי שעריהם סגורים בפני מי שאינם 'בני אברכים'..

זה היה רק חלק מהמהפך שהתחולל, שכן עד מהרה התקיים "והשיב לב אבות על בנים", וגם האבות, אותם "יפים ואמיצים", החלו מקפידים על שיעור יומי, והם כבר נראים, כן, כמעט כ'אברכים'. מה שמלמד כי הדרך היא לא לסגור דלתות וליצור עמדות, אלא לפתוח דלתות ובעיקר לבבות, ולקרב. מי שעושה מעשים אחרים הוא 'רודף' של התורה.

המיליונר מגיע היישר לבית מדרש

ככלל, הגיעה השעה לטפל גם במי שעובדים. באמריקה יש מושג של אברכים שעובדים (ואלה הם הרוב המכריע שם), לעיתים במשרות בכירות, בעסקים, בייצור, ברפואה או מנהלים בעצמם עסקים גדולים. אבל על אף עיסוקיהם הרבים, הם מגיעים מדי אחה"צ, היישר מהעבודה ל'בית מדרש", ושם נשארים לעוד שעתיים-שלוש עם חברותא, שהוא לא אחת אברך שהם מעניקים לו מילגה על כך ובכך גם מחזיקים תורה. התוצאה כפולה, הם מתעלים בתורה ויראת שמים, ובה בעת כבוד התורה גדל בעיניהם ובעיני בני משפחותיהם. שהרי כאשר המיליונר שמנהל עסק מגיע אחר הצהריים, בקשיים רבים, לבית המדרש, הוא כמובן מטמיע בנפשו ובנפש בני ביתו וילדיו כי התורה היא העיקר, שהיא גם הכבוד האמיתי שאדם יכול לנחול – אפילו בעולם הזה, וכל השאר הוא כפי שנאמר: "רקחות וטבחות לתורה".

נס התורה בימינו שעל אף, שלפני שנות דור נראה היה שתמנו רח"ל לגווע, יש ברוך השם בימינו רבבות אברכים ובחורים שראשם ורובם בתורה. אבל אסור שעל הדרך נשכח את מי שמסיבה זו או אחרת לא זכו. האם בגלל שהם לא בכולל הם צריכים חלילה לא ללמוד בכלל?

עדיין לא הושקעה מחשבה בבניית מודל של "עובד בן תורה", שאמנם מגיע למקום עבודה כזה או אחר כדי לעשות לביתו, אבל בסוף היום הוא לא מרשה לעצמו להגיע הביתה לפני שילמד שעתיים. אם יושקע במהלך כזה, הדבר יחולל מהפך אמיתי, ויהפוך את השאלה כיצד מדברים – או לא מדברים - עם 'החרדים העובדים', לשולית, כי הם אומנם יעבדו, אבל בכל זאת יהיו זכאים להיקרא בעצמם בני תורה, באשר הכתר של היום שלהם הוא לימוד התורה. זה ישנה אנשים, זה ישנה בתים, זה ישנה עולמות. את כולנו. שאלות של 'חולצות כחולות' יהיו בהיסטוריה.