יש לי חבר חרדי מבית-שמש. לפני שלוש שנים הוא התחיל לספר לי על הצרות שעושים לו השכנים החדשים שלו, "הסיקריקים". אני זוכר שהכינוי היה חדש לי, אבל לא נשמע טוב כבר אז. זה ייבוא חדש מירושלים, הסביר. כנראה לא רצו אותם שם, אז זרקו אותם אלינו.
הם קיצונים, אלימים, בלתי נשלטים. במשפט אחד, הוא הבהיר לי במי מדובר, אין להם אלוהים. אתמול צלצלתי אליו, והוא היה מאושר. סוף סוף מבינים מה אנחנו עוברים פה בעיר כבר כמה שנים, סוף סוף כולם מתעניינים בנו.
מדהים לשמוע איך שגרת החיים של רבבות תושבים מופרעת שם בסדרתיות על ידי אותם קיצונים, ומדהים עוד יותר לשמוע איך כמעט דבר לא נעשה על ידי מערכת אכיפת החוק. אולי הפעם יש סיכוי לשינוי? אולי בחסות טרנד "הדרת הנשים", המוצדק בחלקו והמקושקש בחלקו, תיפתר בעיית הסיקריקים? הלוואי.
כי הסיפור של בית שמש, שמסעיר את המדינה, אינו סיפור של דתיים נגד חילונים, בקושי סיפור של דתיים נגד דתיים. אין בו באמת אידיאולוגיה או ערכים. מדובר באלימות נטו. תושבים רבים בבית שמש יכולים למסור כבר עתה למשטרה את השמות והכתובות של הפורעים, וגם להגיש תלונות: מי פינצ'ר רכב, מי הפריע לאירוע במתנ"ס, מי השחית רכוש ציבורי.
אז קדימה, משטרת בית-שמש, לעבודה. הסיקריקים הם האויב הגדול של החברה החרדית, ויש לה כאן הזדמנות לתת אמון במערכת אכיפת החוק ולדרבן אותה לפעול. איך אמר לי אתמול החבר מבית-שמש? שיטפלו בהם כמו שמשטרת ברוקלין הייתה מטפלת.
אבל רגע, ממש לא מגיע לעשרות אלפי שומרי מצוות ושומרי חוק מבית שמש שגם החברה הישראלית תירק להם בפרצוף. מספיק שהסיקריקים יורקים עליהם בבית. צריך להיזהר מאוד מלהכליל ולהיסחף.
לפעמים הדיון הציבורי שלנו, על הדתיים ובכלל, נשמע כמו טוקבק אחד גדול. הרי בקונסטלציה אחרת, במנת ההדרה היומית שהתקשורת מספקת לנו, יכולה הייתה להופיע כתבה טיפשית על הילדה נעמה שהקצינה ובחרה, שומו שמיים, ללמוד בבית ספר לבנות בלבד. גם אבא שלה, שאולי משתתף במניין תפילת שחרית של אנשי בית שמש שיוצאים לעבוד בתל אביב, יכול היה לככב ב"תחקיר" הזוי על "הדרת נשים ברכבת".
אז זהו, לא כל הפרדה היא אפליה, ולא כל שמירה על הלכה היא סכנה לדמוקרטיה. חיה ותן לחיות. שלא נהפוך גם אנחנו לסיקריקים.
הטור פורסם הבוקר ב'ידיעות אחרונות'