ריכוזיות? בישיבות לא שמעו על כך

מה שבטוח הוא שבכל הנוגע למערכות חינוך לריכוזיות ולאיגום משאבים, יש דווקא יתרון משמעותי, שעשוי לבוא לידי ביטוי ביכולת של מוסד חינוכי לרכז סביבו קבוצה גדולה של תלמידים והורים בעלי יכולות וצרכים שונים, ובמקביל לפתח ולאפשר להם מגוון רחב של שירותים שמוסדות קטנים ומפוזרים לא יכולים להרשות לעצמם.

לפי נקודת מוצא זו, ויודגש רק לפיה ולא לפי שיקולים ערכיים אחרים שגדולי התורה בוודאי שוקלים, הדברים נכונים שבעתיים לגבי ביזור היתר הקיים בעולם הישיבות והכוללים של ישראל בשנת תשע"ב. כי אם רק המספרים היו מדברים קרוב לוודאי שהתמונה שאנו רואים בחודשים האחרונים אודות המאבק הציבורי שמנהלים אנשי הציבור נגד הביקורות הקפדניות של משרד החינוך בישיבות ובכוללים, הייתה נראית לגמרי אחרת לפחות מנקודת מבט אוביקטיבית.

נכון לפתיחת אלול השנה קיימים בישראל מעט יותר מ-1600 ישיבות גבוהות וכוללים. מספר מבורך שקרוב לוודאי לא היה קיים בשום שלב של ההיסטוריה היהודית על כל גלויותיה. באותם 1600 מוסדות לומדים מעט יותר ממאה אלף אברכים ובני ישיבות כשהיחס הוא של שני שליש אברכים ושליש תלמידי ישיבות גבוהות.

חישוב די פשוט מעלה כי בכל ישיבה וכולל ממוצעים לומדים קצת יותר מ-60 בחורים. אבל האמת כרגיל הרבה יותר מורכבת וכשנוברים קצת יותר במספרים מגלים כי מנתוני משרד החינוך עולה שביותר ממחצית המוסדות מספר התלמידים לא עולה על 50 בכל מוסד והנתון היותר מדהים הוא שבכ- 350 מוסדות מספר התלמידים לא עולה על 20. כלומר: בשלש מאות וחמישים מוסדות לומדים אותו מספר תלמידים שלומדים בישיבת מיר וחברון יחדיו.

עוד נתון מאלף שקופץ מהנתונים הוא שיותר מ-80% מהביקורות השליליות שתגלו במוסדות התורניים היו באותם מוסדות קטנטנים שכל היעדרות של שלשה אברכים בגלל מחלת הילד או סתם איחור לא מכוון עלול להביא לפסילתם ולהקפאת תקצובם על ידי המשרד. לנתון הזה יש הסברים די מדויקים שנשענים על כך שככל שהישיבה או הכולל גדולים יותר, מנגנוני המנהלה שבהם דוגמת: המזכירות החשבות והפיקוח העצמי יעילים ורציניים יותר וככל שהישיבה קטנה יותר כך האפשרות שתעסיק מזכיר מקצועי שירשום את התלמידים וידווח עליהם בצורה מסודרת הולכת וקטנה ומכאן לפסילה הדרך קצרה.

נתון פרקטי נוסף עשוי לשפוך עוד קצת אור על העובדה שככל שהשיבות גדולות יותר יורד מספר הביקורות הפסולות באופן חד יותר: הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבמוסדות גדולים זמן הביקורת ארוך מטבע הדברים, מה שמאפשר גם לנעדרים או למאחרים להגיע לבית המדרש ולהירשם בפנקסיהם של הפקחים.

אז מה רע בכך? ישאל השואל. כל עוד מספר התלמידים גדל ב"ה אנו צריכים לשמוח לא? כרגיל התשובה יותר ממורכבת ומכיוון שמדובר פה על עניינים שברומו של עולם לא תצא מכאן אמירה נחרצת מלבד לשפוך אור על מספר אלמנטים שצריכים להילקח בחשבון בדיונים ובמאבקים אודות הביקורות הקפדניות.

כי זאת יש לדעת שלגודל ואולי בעצם יש לומר לקוטן יש משמעויות כלכליות ומנהלתיות רבות. כך למשל נדרשת כל ישיבה להחזיק על חשבונה סוללה שלמה של אנשי מקצוע כמו רואה חשבון, עורך דין, טבח איש אחזקה וכמובן ראש ישיבה או ראש כולל אנשי צוות הוראה וכולם כמובן עולים הון תועפות ומשולמים רובם ככולם מכספי התרומות שבשבילם מתרוצץ ראש הישיבה בחוצות ניו יורק וסאן פאולו.

ואולי אנחנו אשמים?

ושוב, בחישוב די פשוט ניתן לגלות שהעלות היחסית של בחור ישיבה בישיבה בת שלושים בחורים עולה פי שלש מזה של חברו הלומד בישיבה בת שלש מאות בחורים, ולא בטוח שהם מקבלים את אותה רמת יחס ומקצועיות שהם זכאים לה.

מה גם שהעבודה שמוסד יכול להחזיק אנשי מנהלה איכותיים מזכיר או מזכירה שמפקחים על הרישום ועומדים בקשר עם הגורמים הרלוונטיים כבר מהווה סוג של חסינות, גם אם לא מלאה, מפני אותם סיפורים לא נעימים שנחשפנו אליהם בחודשים האחרונים.

לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שהרבה יותר קל לתפוס שלשה בחורים נעדרים ממוסד של עשרים בני ישיבה מאשר לגלות ש-45 בחורים לא הגיעו היום לבית המדרש בישיבה של שלש מאות בחורים.

וזה עוד לפני שדיברנו על כך שלמוסד קטן אין כמעט כוח קניה בשוק המוצרים והשירותים - מה שעובד בדיוק בכיוון ההפוך ליכולותיו הכלכליות המצומצמות ממילא. בנוסף המוסדות הקטנים מתקיים ברוב המקרים במבנים שכורים שאינם מתאימים לישיבות כשהם אינם מתוחזקים כראוי ובסופו של יום מוצאים עצמם הבחורים או אברכים נאלצים ללמוד במקומות שלא עומדים שום קריטריון של כבוד התורה.

כמובן שניתן להבין מדוע בעיירות ספר קיים כולל של עשרים אברכים שבלעדיו הייתה העיר נותרת שוממה מבלי יושב. ניתן גם להבין מדוע מחזיק ראש הישיבה מוסד שבו שלושים בחורים בעיר בצפון הארץ שבלעדיה לא היה פתרון ישיבתי לבני המקום ואולי גם לא היו בה אותם עשרה בטלנים שמגינים עליה.

קצת יותר קשה להבין מדוע ברחוב אחד, ולא ממש גדול בירושלים, מתקיימים שישה כוללים שבכל אחד מהם שנים עשר עד חמישה עשר אברכים וכולם גם יחד יכלו ללמוד ברווחה ובנחת בכולל רשמי אחד ולא יותר.

ועוד יותר קשה להבין - מה היתרון שבהקמת כולל שבו חמישה אברכים שלכל הדעות לא מאפשר אוירה לימודית יוצרת ומאתגרת, ובטח ובטח לא מאפשרת ניהול עצמאי מבחינה כלכלית ומבחינה מנהלתית גם יחד. חוץ כמובן מלהכתיר את העומד בראשו בתואר ראש הכולל.

ואחרי שרואים את הנתונים המספריים הללו ניתן אולי להבין קצת יותר את הרציונאל שעומד בבסיס ההצעה שהציעו פקידי האוצר לעסקונה החרדית בעניין הביקורות ליצור דיפרנציאציה בין המוסדות, כך שמוסד שבו עד 20 בחורים או אברכים יהיה החוסר המותר בו עד 20% מסך התלמידים ואילו במוסד שבו עד 50 תלמידים יהיה החוסר המותר עד 15% ממספר תלמידיו ובמוסדות הגדולים שבהם לומדים מעל ל-300 תלמידים היעדרותם של עד 10% מהם לא תביא לפסילת המוסד.

ההצעה הזו, שעל פניו נשמעת הגיונית, עושה חסד עם המוסדות הקטנים כשהיא מגדילה עבורם את החוסר המותר ומשאירה את המוסדות הגדולים מחוץ למפת הפסילות כשגם במשרד יודעים שעם מוסדות אלו אין להם סיכוי של ממש.

אבל אחרי שהתלהמנו נגד מנהל האגף והכתרנו את ראשי המשרד בכל רשימת התארים של צוררי ישראל לדורותיהם, מן הראוי הי גם לעשות כמה תרגילי חשבון פשוטים ולראות האם חוסר הסדר הקיים כיום בעולם הישיבות והכוללים לא מסייע ביצירת התשתית לביקורות הכל כך קפדניות ותוקפניות שמנהלת המדינה כנגדם.

להפסיק להתגונן

ושוב, צריך לומר את כל ההסתייגויות הנדרשות במקרה זה שכן מדובר פה על עולם ומלואו שהשיקולים הנשקלים בו אינם רק שיקולי עלות מול תועלת או שיקולים ארגוניים ותקציביים גרידא. או כמו אותו יצרן סוכריות לשאלתו של הנשיא פרס, כשזה כיהן כראש ממשלה - מדוע לא יתאחד עם עוד כמה מפעלים ויקטין את העלויות ויגדיל את הרווחים? ענה אותו יצרן, שהוא אינו עושה זאת מאותה סיבה שהקיבוצים לא מתאחדים בניהם ואפילו מתפצלים בינם לבין עצמם כמו דגניה א' ודגניה ב' ובמיוחד אלו עם השמות המאוד מתאמים כמו אשדות יעקב ועין חרוד המאוחדים והאיחודים?. ענה לו פרס בלשונו הייחודית- "קיבוצים זה אידיאולוגיה, סוכריות זה רק ממתקים". אז בשבילנו כמובן שכוללים וישיבות קדושות הם הרבה יותר מאידיאולוגיה - הם דרך חיים.

ובכל זאת, האם יכול להיות שחוסר התכנון בהקמת ישיבות וכוללים עומדים בעוכרם של האברכים היקרים ובני הישיבות המסולאים שנאלצים בעל כורחם לשלם בשעות של התבזויות מול סטאז'רים לראיית חשבון שלא ממש מבינים את המושג "ביטול תורה"?

ואולי אם היינו מתוכננים קצת יותר ומבוזרים קצת פחות היה ניתן לתעל את האנרגיות הבלתי נידלות של חה"כ הרב גפני למאבקים קצת יותר יעילים להגדלתו של עולם הישיבות ולא רק בהתגוננות ובשמירה על המצב הקיים.