אנוסי ספרד / איציק סודרי

פעמים מדובר בפערים הלכתיים במצוות מדאורייתא.

הצפת הדיון וחידוש ההוראות הציפו גם בי זיכרון עבר רע ומר ואף טראומתי, וגמרתי אומר לשתף את הקוראים, מבחינת יקרא הקורא וישפוט.

לפני כ-20 שנה, עת שהתחלתי את לימודיי בזמן אלול בישיבה ליטאית חשובה וידועה בירושלים הרחק מהבית, אליה התקבלתי בזכות ובמסגרת "המכסה" הידועה לשמצה.

הגעתי כאשר נושא אני עימי חוויה עמוקה על חודש אלול: כל לילה בסביבות השעה 3 לפנות בוקר היה מגיע סויסה הגבאי ז"ל, של בית הכנסת המרוקאי בשכונה בה התגוררנו ומסתובב בין חצרות הבתים של מתפללי בית הכנסת ומעיר את כולם בדפיקה על החלונות ובקריאה של סליחות! סליחות!אחרי מאמץ לא קטן היינו קמים לבית הכנסת לאמירת סליחות מעוררת לקראת יום הדין, תפילה עם נץ החמה והביתה.

לתומי חשבתי שהמנהג שלנו כספרדים לקיים אמירת סליחות מתחילת חודש אלול הינו דבר ברור גם אם האכסניה אשכנזית.

ניגשתי בתום לב מוחלט למשגיח, זאת על-מנת לקבל את אישורו הסופי, ולהפתעתי נתקלתי בסרוב מוחלט, בהעדר מאור פנים מצידו ואף בהתנשאות. כמו דובר בבקשה לקיים את טקס המימונה וטיגון מופלטות.

חרף האיסור החלטתי להמשיך ולשמור בקנאות את מנהג אבותיי ושמירת זהותי ותרבותי.

משאת חיי להתקבל לישיבה חשובה וללמוד ברמה גבוהה אינה צריכה לבוא על חשבון הזהות שלי. כך סברתי בתמימותי. זה הרי לא תרתי דסתרי.

סליחות בסתר

אימי שתחייה ציידה אותי תמיד בתיק עמוס כל טוב ממטעמי הבית ושימורים לרוב, הארון שלי בפנימיה היה נראה כמו חנות מכולת קטנה. אני מזכיר זאת כי זו הייתה הדרך לשחד את אב הבית - בחור גדול שאהב לאכול וזאת על-מנת שיעלים עין בשעה שנרד למקלט אחר חצות הלילה, אני ומניין ספרדי שאספתי בשקט כדי לקיים את תפילת הסליחות.

בשעה היעודה, כאשר תרדמה שררה בפנימיה, עברתי בין החדרים המסומנים ברשימה שהכנתי מראש, שם ישנו בחורים ספרדים שנתנו את הסכמתם למפרע להצטרף למניין. מעיר אותם הייתי כמו סויסה הגבאי, אבל בחרישיות. דלת כבדה מפלדה קיבלה את פנינו במקלט התת קרקעי שנפתחה בזהירות מחשש שרעש הצירים החלודים יעיר מי מהבחורים האשכנזים שעלול היה לרוץ ולהלשין על מחתרת ספרדית שמקיימת תפילת סליחות.

מעולם לא ניגנתי את "אדון הסליחות" ואת "מחי ומסי" כ"כ בשקט, אולם מאידך, בעוצמה פנימית עזה, מרגשת ומטלטלת. זה היה פחות שקט מלחישה ויותר חזק מתפילת נעילה.

לילה ועוד לילה של תפילה, תוך שמירה בקנאות שהדבר לא יפגע בסדרי הישיבה. הוספנו לקום לתפילת הבוקר, השתתפנו בשיעורים ובסדרים ונחנו בצהרים לאגור כוחות.

אפשרות אחת לא העלנו על דעתנו: שדווקא מצפון (אפריקה) תפתח הרעה: הוא היה בחור ממוצא ספרדי ואי אפשר היה לטעות בכך, צבע עורו כהה ומאוד, גם המבטא והח" והעין המודגשת לא הותירו מקום לספק. האם על שכמותו נאמר הפסוק: "היהפוך כושי עורו"? הוא התאמץ בכל כוחו לרצות את רבותיו האשכנזים, התפלל שחרית בלי טלית, ניסה לדבר בהברה אשכנזית, מה שגרם לגיחוך בשל הח' והע'.

למדנות לא הייתה הצד החזק שלו.

בראשית הדרך עוד הצעתי לו להצטרף, אך נענתי בשלילה. כחלק מהמסע שלו ללחך פנכה ולרקוד מה יפית לפני האשכנזים. הוא הסגיר אותנו הספרדים, לידי המשגיח.

בעיצומה של תפילת הסליחות, בעודנו מכים על חטאינו במקלט חשוך ומלא טחב, הדלת נפתחת ברעש עז ובפתחו נעמד המשגיח חמור הסבר, עטוף בגלימתו השחורה, וזקנו העבות והצחור, היורד על-פי מידותיו. הוא הגיע במיוחד מביתו בשעה מאוחרת כדי לראות במו עיניו את "המרד" הספרדי.

הביט ימינה, הביט שמאלה, מבטו היה חודר ומלא חרון, ואז עזב את המקום.

הבנו מיד שעת צרה היא ליעקב וליהדות ספרד. התפזרנו למיטות במהרה, לא לפני שסיכמתי עם כולם שאני לוקח על עצמי את עוון הארגון והכל "עליי".

גזר הדין

למחרת, מיד אחרי התפילה נקראתי לחדרו של ראש הישיבה בנוכחותו גם של המשגיח, אבל וחפוי ראש ממתין למוצא פיהם ולגזר דיני.

אפשר לומר שנחשבתי אז כאחד ה"שפיצים" בשיעור, בעל ציונים טובים במבחנים השבועיים, בעיון ובבקיאות, משתתף פעיל בשיעור כללי של ראש הישיבה, וככלל והייתי חביבם של מגידי השיעור והמיישיב בסדר שלישי, מה שהביא אותי לחשוב שאולי זה יגמר בנו נו נו וחזרה לבית מדרש ולאוצר הספרים.

מתברר שטעיתי. אחרי דממה של כמה דקות פתח ראש הישיבה בשאלה האלמותית שנחרטה בזכרוני

"איך יכול להיות שאתה מאן דאמר? אולי בגלל שיש לך קולומבו סעמט? הרי אתה פרענק פרך"!!

הייתי משותק, מוכה עלבון נותרתי פעור פה. והנה הגיעה המהלומה הסופית: קיבלתי את הבשורה המרה שאני מסולק מהישיבה לצמיתות. בן תורה שנמצא בלי מסגרת בחודש אלול אינו מבשר טובות והדבר פוגע בשמו הטוב. לפיכך הסתגרתי בביתי בוש ונכלם מהרהר האם "זו תורה וזו שכרה"?.

לאחר תחנונים לא מעטים, החזירו אותי לזמן חורף (אולי חורף חיי), מובס ומדוכא תרבותית ועדתית שקט ומבוייש.

בן גוריון רצה לעשות מאיתנו ישראלים חילונים ובישיבות האשכנזיות רצו לעשות מאיתנו חרדים אשכנזים. בשני המקרים, חרף ההבדלים, הרי שמדובר במחיקת זהותנו ומורשת אבותינו והפיכתנו לחומר ביד היוצר. את שאיפתם של הרבנים האשכנזים לתפוס בעלות על עולם התורה ולכפות עלינו את השקפתם ומנהגם מתוך אולי מחשבה שהרמב"ם הוא בכלל יליד ליטא אנחנו מכירים, ולמרות זאת מסקנתי היא אחת ויחידה "אל תרעו בשדות זרים" ישנם היום מוסדות ספרדים למכביר ברמה הגבוהה ביותר וששומרת על מורשת אבותינו והלכותינו ומחזקת את תחושת גאוותנו ומוצאינו. אין לנו מה לחפש במקום שאינו חפץ בנו ומורשתנו המפוארת אינה מקבלת את המקום הראוי לה.