מדוע אינני אומר 'הלל' ביום ירושלים

ובכן, נתחיל מהסוף, ואני מטיל כעת 'פצצה': לפעמים אני אוכל אפילו חצי כיכר לחם, ו...אינני מברך ברכת המזון. שמעתם טוב? בעוד שבני משפחתינו בשואה האיומה, וגם במצור על ירושלים בשנת תש"ח עטו על כמה פירורי לחם כמוצא שלל רב, והנה ה'פרזיט' הזה, כלומר אני, מכריז בריש גלי שהוא כפוי טובה לקב"ה ואיננו מודה לו אפילו על שבחסדו הגדול ית' העניק לו לא פחות מחצי כיכר לחם?!

הרב החרדי הזה לא ראה כנראה את ציטוטי הרב רמי וצחי, יובל ותובל, בגליונות הכרומו המופצים בבתי הכנסת לפני 'יום העצמאות' ו'יום ירושלים', כאשר בכל גליון, מצוטטים מינימום פעם אחת, דברי הגמרא במסכת סנהדרין: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך- לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח? לכך נסתתם" .

אהה, "כפוי הטוב הרב הזה, כמו כל החרדים האלה שלא השכילו להכיר בניסי ה' ובהתגשמות חזון הנביאים..." (איברא, שבנביאים מתואר חזון הגאולה, השאלה ש'רק' נשאלת, האם המצב דהיום הוא-הוא אותו 'חזון'. ברם, זה דורש התייחסות נפרדת).

* * * * *

ולגופו של עניין: ההלכה אומרת שאם אדם אכל בסעודה אפילו כיכר לחם שלם, אבל במהלך הסעודה, לא נוצרה סיטואציה בה הוא אוכל לפחות 'כזית' (כ-28 ג' לדעת הגרא"ח נאה ז"ל) במהלך פרק זמן של "תוך כדי אכילת פרס" (כ-4 דקות, תלוי בשיטות), במצב שכזה הוא איננו מברך ברכת המזון! יתירה מזו: אם הוא מתעקש ובכל זאת מברך ברכת המזון בכגון דא – הרי ברכותיו הינן ברכות לבטלה, עם כל המשתמע מכך!

האם שייך לומר, שבהאי גוונא כפוי טובה יקרא יהודי שכזה? לא ולא!

אלא מאי? צריך להודות לאבינו שבשמים על רוב טובו וחסדו. כיצד להודות? באיזה אופן? זה כבר דבר שנתון לשיקול דעתם ההלכתי של רבותינו ראשונים ואחרונים מפיהם אנו חיים.

עוד דוגמא: מחלוקת הפוסקים האם אומרים בתפילת ערבית של ליל הסדר 'הלל'. לדעת הרמ"א לא אומרים (אם כי מנהג החסידים ורוב האשכנזים כן לומר). האם מישהו הנוהג שלא לומר הלל בתפילה דליל הסדר – כפוי טובה ייקרא?

לישנא אחרינא: אם מישהו בהתלהבותו ייסחף ויאמר הלל בפורים, האם צדיק ייקרא או שמא פורק עול יהיה כינויו? מילתא זוטרתא: ניצלנו בפורים, אנשים נשים וטף ממוות לחיים (!), אז לפחות אמירת 'חצי הלל' בלי ברכה! ("מה רע באמירת כמה פרקי תהילים?") - אלא, מה נעשה, ולפי אחד הנימוקים בגמרא, אין אומרים הלל בפורים בשל העובדה ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (עדיין עבדי אחשוורוש אנו), אי לכך אין לומר 'הלל' ביום הפורים.

* * * * *

ועתה הגה בעצמך:

אם אתה עובר את גבול צפון קוריאה באופן בלתי חוקי, אתה מקבל 12 שנות מאסר עם עבודת פרך. אם אתה עובר את גבול אירן באופן בלתי חוקי, אתה נכלא לזמן בלתי-מוגבל. אם אתה עובר את גבול אפגניסטן באופן בלתי חוקי, אתה מקבל כדור מדויק בראש. אם אתה עובר את גבול סעודיה באופן בלתי חוקי, אתה נכלא בבית סוהר. אם אתה עובר את גבול סין באופן בלתי חוקי, אתה נעלם לנצח. אם אתה עובר את גבול ונצואלה באופן בלתי חוקי, אתה נחשב מרגל, וגורלך נחתם. אם אתה עובר את גבול קובה באופן בלתי חוקי, אתה נזרק לכלא ושם תירקב. אם אתה עובר את גבול אנגליה באופן בלתי חוקי, אתה נכלא ומגורש. אם אתה עובר את גבול רוסיה באופן בלתי חוקי, אתה נשלח לסיביר כמרגל- אלה העובדות הידועות כפי שכבר התפרסמו ואני אך על תקן של 'מעתיק שמועה'.

אבל אם אתה המוסלמי פורץ את גדרות הגבול, וחודר באלפיך לבירתה של המדינה הריבונית – ירושלים, חייליך ושוטריך מצווים על ...איפוק! מזה, אם לא "אכתי עבדי אחשוורוש אנן"?!?

אבל כמסתבר "להיות עם חפשי בארצנו" זה רק בשיר, אבל לא במציאות. כוחות הביטחון מתכוננים לכניסת של רבבות מוסלמים העומדים (היל"ת) לפרוץ את גדר הגבול לפלוש לירושלים ולשטוף את רחובותיה. נעזוב לרגע את התחזית העתידנית הקשה: כבר עתה ועכשיו כוחות הביטחון עומדים אין אונים ואף כמעט אין מגיבים מול התפרעויות וזריקת אבנים של פורעים ערבים ושמאלנים בהר הזיתים ובשכונות אחרות של ירושלים. אשתקד זעקו הכותרות כי 2,000 שוטרים היו צריכים לאבטח את 'צעדת ירושלים'. האם המצב האבסורדי-טראגי הלזה איננו עונה להגדרה; "אכתי עבדי אחשוורוש אנן"?

* * * * *

המקומם יותר, היא עזות הפנים של כל דרדק ללמד דעת את גדולי הדור, ולהעמידם באור של כפויי טובה? בכל בית של רב חובש כיפה סרוגה (וכבר מסרתי מודעה רבה כמה וכמה פעמים – שהס לי מלזלזל חלילה בציבור חשוב ויקר שבערכין זה) – ישנו הספר 'שמירת שבת כהלכתה" המבוסס כידוע על פסקי מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. נשאלת השאלה: האם הגרש"ז זצ"ל היה גברא רבה רק בעניינים התלויים בשערה של הלכות שבת, והוא זצ"ל שבמפורש לא אמר 'הלל' ב'יום העצמאות' ולא ב'יום ירושלים' היה (עפ"ל) בגדר של 'כפוי טובה'? הלא עת ממשמשים ובאים ימי 'העצמאות' ו'ירושלים' בעצם נהפכים גדולי ישראל כמו הגרש"ז למטרה של מטיפי מוסר צדקנים המשכילים את כולם דעת אודות האיסור החמור של להיות 'כפויי טובה'?

כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש התפלמס רבות עם שיטת הרה"ק מסטמאר זצוק"ל (למרות שבאופן אישי רחשו כבוד אהדדי) – והרעיש עולמות כי כיבוש ירושלים, שכם וחברון בשנת תשכ"ז היה במפורש בגדר של ניסי השי"ת וחסדיו המרובים, ובכל זאת לא הסכים הרבי לשנות את סדר התפילות ביום זה! ולחילופין, האם כ"ק הגה"ק מקלויזנבורג זצוק"ל למשל שהיה 'שריד חרב' מהשואה האיומה ושיכל את כל משפחתו שם, האם בגלל שהוא לא ציין את 'יום השואה והגבורה' – האם זה מורה שאין לו רגש לנושא זה?

* * * * *

הבה נעזוב לרגע את נושא אמירת ההלל ביום ירושלים (או ביום ה' אייר): מה טענתכם, רבני ה'אתחלתא דגאולה'; יש להודות לה' ולומר הלל על הצלה ממוות לחיים? יפה. וכאן ברשותכם, אשאלכם 'שאלת תם'; מדוע אינכם אומרים 'הלל' ביום ט"ז בתמוז? אני מתאר לעצמי, שאתם מגרדים כעת בפדחת ואומרים לעצמכם "על מה הוא סח? איזה סיבה למסיבה או שמחה יש לנו ביום ט"ז בתמוז?" ("אולי אחד מאדמור"י חב"ד יצא ממאסר?...או שמא מישהו מהאדמורי"ם מבעלזא, מסטמאר, ניצל מהשואה?")

נכון, המאורע שהתרחש ביום ט"ז בתמוז לא מצויין בשום עלון כרומו דתל"י המפוזר בבתי הכנסת. כך שאינכם 'אשמים' בחוסר ידיעה זו.

אז תרשו לי בבקשה, וממש בקצירת האומר, להזכירכם (או שמא לחדש לכם) פרק בהסטוריה:

* * * * *

בתאריך הנ"ל – ט"ז תמוז - לפני 64-5 שנים ניצל הישוב היהודי כולו בארץ הקודש ויצא מסכנת מוות כפשוטו בחסדי השי"ת השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו! ומה מפליא שאין איש ממעודדי חגיגות ה' אייר וכ"ח אייר – אשר שם על לב!

בקיצור: הנאצים ימ"ש וצבאו של היטלר שכבר כבש את צרפת גמרו אומר לחסל רח"ל את הישוב היהודי שהתגורר כאן בארץ ישראל (שכונתה "פלסטינה"). חשוב להזכיר שכל זה היה בעידודם ובגיבויים של הערבים ובראשם המופתי חאג' אמין אל חוסייני. צבא הצוררים בפיקודו של הגנרל הנאצי ארווין רומל התקדם לכיוון "פלסטינה" (בתחילה היה חשש שהנאצים יכנסו לא"י מהצפון, ובפועל הם התקרבו לתעלת סואץ מהדרום), כאן בארץ היו תכניות לרכז את כל הישוב בהר הכרמל ולהילחם, כמו במצדה בשעתו, עד טיפת הדם האחרונה . באביב 1942 החלה התקדמותו של צבא הנאצים בצפון אפריקה, כשמגמת פניו מזרחה לכיוון תעלת סואץ.

ב"ישוב" (השם בו כינו עצמם יהודי ארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה) נשתררה חרדה. דומה היה שלאחר הניצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 1942 אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת סואץ, ואזי הדרך לארץ ישראל תהיה פתוחה בפניהם והארץ תיכבש על ידם. באותה עת היה תהליך ההשמדה של יהודי אירופה בעיצומו וידיעות על כך החלו להסתנן לידיעת מנהיגי היישוב. היה ברור כי כיבוש הארץ על ידי הגרמנים יביא להכחדת יהודי ארץ ישראל. כאן בארץ התכוננו לגרוע מכל עד לכדי התאבדות ממש. יצחק טבנקין ממנהיגי השמאל ומראשי הישוב התבטא:

"חצי מליון יהודים אלה אינם צריכים לסגת. אף אחד מאתנו לא צריך להיות ניצל, הוא צריך לעמוד פה עד הסוף, למען זכותו בעתיד, למען כבודו העצמי, למען נאמנותו ההיסטורית".

בסופו של דבר הצליחו הבריטים לבלום את התקדמותו של רומל 180 ק"מ בעומק מצרים, ליד העיירה אל עלמיין, הקימו שם קו הגנה חדש ומינו מפקד חדש, הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי, שפקד לבטל את כל תכניות הנסיגה ולהערך למתקפה. שני הצדדים נערכו לקרב המכריע על גורל המזרח התיכון. הסכנה חלפה ביום ט"ז תמוז תש"ב כאשר הצבא הנאצי בחמלת ה' אותנו – הובס בקרב, ותוכנית ריכוז הישוב היהודי בהר הכרמל לא הועמדה מעולם במבחן הביצוע אגב הרבי הריי"צ נ"ע מליובאוויטש באחד מהמנשרים שפירסם צפה את הנס הגדול הזה באומרו "במדבר הזה ימותו.

הציבור החרדי הותיק הירושלמי מכיר את הסיפור סביב זה מהעובדות הנודעות אודות הנהגתו המופלאה באותם ימים של הרה"ק מהוסיאטין וחברו הרה"ק ר' שלומק'ה זוויעהלער – זכותם יגן עלינו.

נשאלת השאלה: אחי היקרים הציבור 'הדתי לאומי', המטיפים לנו כל כך יפה מוסר בהתקרב יום ירושלים; מדוע איננו מודים כיאות לבורא על רוב חסדיו ביום ט"ז תמוז – מדוע אתם בעלי המונופול על ה'אנטי כפוי טובה' - אינכם חוגגים את התאריך הנ"ל? בישיבות ה'הסדר' למיטב ידיעתי אפילו אומרים 'תחנון' ביום זה! אלא, כפי שאמרתי, למרבה האבסורד, כמו רבים (כולל הציבור החרדי הצעיר) אינכם יודעים בכלל מה אומר התאריך הנ"ל – ט"ז תמוז! לשיטתכם, היו צריכים הרי לקבוע ימי "הלל" בתאריך זה בו ניצלנו מהשמדה ברורה?! אתם שלקחתם בלעדיות על הכרת הטוב ועל היפך כפיות הטובה – מדוע אינכם מארגנים איזה טכס הוד'יה חגיגי במרומי הר הכרמל בליל התקדש ט"ז בתמוז?

* * * * *

התשובה לכך: החגיגות של יום ירושלים נועדו לגרור את כולנו לא רק להודיה נטו להשי"ת, כי אם רק זו המטרה, הייתם צריכים , לפי קו החשיבה שלכם להיות הראשונים, המכריזים ומעודדים אמירת הלל ביום ט"ז תמוז. אם השמחה וההודיה הינה על ההצלה ממוות לחיים – מה ההבדל בין כ"ח באייר לט"ז בתמוז?

אלא ההסבר לכך הוא פשוט: ב'חגיגה' שסביב חגיגת 'יום ירושלים' ישנו במתכוון או מכח האנארציה נסיון לגרור את כלל שלומי אמוני ישראל לרעיון הלאומי-הציוני-ההרצלאי (עיין ערך; 'ריקוד הדגלים'), עליו כידוע וכמפורסם אין אנו מסכימים (כמעט כתבתי; כשם, שלהבדיל, ביום היא"צ של רבין יש נסיון שמאלני נואל לגרור את כלל תושבי המדינה לאידיאולוגיית 'השלום'). אז הבה נניח את הדברים על השולחן, ובמטותא, אל תטיפו ואל תגדירו את תמונת המצב; 'כפויי טובה' (כלומר: רוב מנין של גדולי התורה והחסידות) מול 'מכירי טובה'. והיות ובירושלים קא עסקינן, אנא זכרו את דברי הרמב"ם; "לא חרבה ירושלים, עד שביזו בה תלמידי חכמים—שנאמר: ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים".

* * * * *

ולבסוף הערה קטנה: כותב שורות אלה הוא יליד ירושלים (הר הצופים שלפני קום המדינה). אבי זקני (גאב"ד טורוב-סטולין הגה"ח רבי ברוך מנדלבוים זצ"ל) עלה לפני קרוב ל140 שנה ממקום רבנותו ברוסיה הלבנה לעיר הקודש והמקדש כאשר אהבת ארץ וירושלים בוערות בו, ומקום מנוחתו בהר הזיתים נוכח פני הר הבית. גם שורות אלה נכתבות בליל כ"ח אייר ב..תוככי קרתא דשופריא ירושלים השלימה, למותר כמעט לציין – זאת, כל זאת ללא דגל, למרות שדגלו עלי אהבה ללא שיור לעיר שחוברה לה יחדיו. וכל זאת, למרות שכפסק רבותי אינני אומר 'הלל' ביום גדול ומרגש זה, כשם שאינני אומר הלל בפורים, וגם אינני מברך ברכת המזון בסיטואציות הלכתיות מסויימות כמבואר לעיל. ויהי רצון שבחג השבועות הקרב נזכה לעלות לרגל להר הקודש שבעיר הקודש ושם נעשה לפניו ית' את קרבנות חובותינו, ויתקיים בנו: "והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם".

(יפורסם בעיתון 'שעה טובה' של מחר כ"ט אייר תשע"א)