הופיע "השקדן" חלק שני; פרק בלעדי

הספר, שחלקו הראשון עורר סערה ברחוב החרדי ובעולם הישיבות, עוסק הפעם בשנים תשל"ג-תשס"ו והוא מלא בגילויים ראשוניים, במסמכים ובתמונות נדירות.

כזכור, בשנה שעברה פרסמו בני ביתו של הגרי"ש ב"יתד" כי הספר אינו לרוחם, וזאת בזמן שחתניו של הגרי"ש, הגר"ח קנייבסקי, הגר"ע אויערבך, והגר"י זילברשטיין, שליט"א, לא הסתירו את סיפוקם הרב מהספר הביוגרפי.

אתמול הובא חלקו השני של הספר אל הגר"ח קנייבסקי על-ידי מפיץ הספר ר´ משה אברמוביץ´ מבני-ברק.

הגר"ח בירך את אברמוביץ´ ואת העוסקים במלאכה, ואיחל להם הצלחה בהפצתו. יצויין, כי גם בחלק החדש ממשיך מחבר הספר לשמור על אלמוניותו, וחותם בשם העט "י. סג"ל".

פרקי הספר מסודרים לפי נושאים, והם מספרים: על הרבנית; על יחסיו עם נכדיו; מדבריו על מופתים; וממופתים שלו בעצמו. בין הפרקים והתמונות ניתן ללמוד הרבה על קשריו במשך אותן שלושים ושלוש שנה, עם אדמורי"ם, וגדולי עולם החסידות, דברים נדירים ומופלגים שאמרו אודותיו, וכן מדבריו אודות גדולי האדמורי"ם.

"כיכר השבת" מתכבד להגיש קטעים נבחרים מאחד הפרקים בספר.

זלזול במופתים

הגרי"ש עצמו מזלזל בענין מופתים מעל דרך הטבע, ורואה בהם ענין לבעלי דמיונות בלבד. כעין זה קרה בהזדמנות אחת כשרבינו הורה הוראה ציבורית מסויימת ונאמר ברבים בשם בעל מופת אחד שמבטיח למי שינהג להיפך - שיזכה ל"בני חיי ומזוני"!

סיפר זאת אחד חשוך בנים לרבינו, בלשון שהשתמע ממנו ספק שמא כדאי לו הפעם לנהוג כפי שמורה אותו "בעל מופת". ענה לו הגרי"ש בדרך חידוד: "הברכה שלי שווה יותר!", כאומר: תעשה כהוראתי, ההוא מדבר דמיונות בעלמא...

והנה, למרבה הפלא, אחרי שאותו שואל עשה בתמימות כהוראת רבינו, נפקד בזש"ק! מה הגיב על כך רבינו כשסיפרו לו את צירוף המקרים הניסי שחל בזכות ברכתו? שוב במשפט מחודד בנימה המבטלת את ה"מופת" הגלוי: "ראיתם, נגזר משמים שיפקד היום, ואילו היה נשמע בקולו של ה"בעל-מופת" היתה מתפרסמת היום הוכחה כי מי ששמע בקולו נפקד בזכות הבטחתו...".

לעומת הזלזול המופגן וחוסר ההתעניינות של הגרי"ש ברגשות טפלים; בסגולות ובעניני השפעות להצלחה וכדומה, מתבלטת ביתר שאת גודל הרצינות ותשומת הלב שלו בכל הנוגע לתיקון המעשים והלב. רואים על תגובותיו ומבטו את חשיבות המידות הטובות בכללן, והצורך לשאוף אל השלמות.

בלתי אפשרי להכיל במסגרת זו תיאור על מידותיו הטובות של רבינו עצמו, הקורנות מאור פניו והניראות לכל מי שבא עמו במגע. מהקטעים דלהלן ניתן רק להבין את מהלך מחשבתו בענין יסודי זה מפרי תגובותיו.

להמחשת שלמות נקודה זו בהתגלמות גדלותו סופר ברבים מפי השמועה המעשה הבא:

בשנים המאוחרות לעת זקנותו המופלגת הגיע פעם לבית הגרי"ש אברך עם בנו בן החמש לבקש ברכה, אולם באותו יום לא התאפשר להכניס אנשים לרבינו עקב חולשתו. בני הבית שמעו שהאברך הזה ובנו הם "סיפור מיוחד", ועבורם כדאי להכנס לפנים מן השורה.

ואכן מצאו את ההזדמנות להביאו לפני הגרי"ש ולספר לו את סיפורו המיוחד של האברך... הלה – כפי שהתברר – היה לפני כמה שנים גוי שהגיע לבית הגרי"ש בערב פסח כדי לקנות את החמץ, ואותם רגעים שחזה בהנהגתו הישרה והתבונן בעדינות ואצילות שיחו ושיגו, עוררו בקרבו תשוקה חזקה ודחיפה פנימית להכנס תחת כנפי השכינה, להתדמות לשלמות האדם הניבטת מרבינו. עד שבמוצאי חג הפסח החל ללמוד על היהדות והתקרב ובסופו של דבר התגייר, וכיום הוא אברך לכל דבר, וזהו בנו הנולד לו כיהודי בזכות הגרי"ש, ועבור הוא מבקש ברכה...

שירי האלמן-חזן

יהודי אלמן גלמוד מבני השכונה היה רגיל במשך שנים רבות לעלות לבית הגרי"ש בשבתות בבוקר בשעת סעודת שבת, להתחמם מאוירת שולחן השבת.

אותו יהודי מבוגר נקט שהינו "חזן". רבינו היה בכל שבת פונה אליו בבקשה לזמר לפניו, ואפילו "מזמין" ממנו זמירות מיוחדות או קטעי חזנות שישמיע, והלה נענה תמיד לבקשות והתמלא עונג ואושר על הכבוד שכיבדוהו לשיר.

זמירות אלו בחלקן נקבעו ונטמעו לימים בין המושרות בקביעות על שולחנו על ידי הנכדים והנינים.

שומר פיו ולשונו

לר"צ וינמן היתה דירת חדר וחצי בבית וגן שעמד למוכרה אחרי שנים שעמדה שוממה, לפי החוק על דירה שלא היתה מאוכלסת יש תוספת מס גבוה ומשמעותי ורבים נוהגים להצהיר שהדירה תפוסה וכך ייעצו עורכי דין כדי להיפטר מתשלום מס שבח. משהביע ר"צ וינמן לעו"ד את חששותיו שיתפסו אותו, הרגיעו אותו שאין שום סיכוי שיתפסו וכי מעולם לא ידעו שהדירה ריקה וכו´.

כרגיל, לפני מעשה שאל את הגרי"ש וענה לו שעליו לומר את האמת ולא לנסות לרמות. ובדברו הניע את ידו, כאומר "לך ישר". ר"צ וינמן עשה כדבריו והלך לדואר לשלם את המס למרות שזה היה סכום רב ולדעתו מיותר. בכל זאת רצה להוציא ממון בכוונה לקיים בזה מצוה, מצוות לשמוע בקול חכמים.

לאחר מעשה פנה אליו יהודי חרדי שעובד במס רכוש בשאלה: "תגיד לי, יש לך רוח הקודש? מלאכים הולכים איתך? 99% מהאנשים המוכרים דירות ריקות מצהירים שהן היו תפוסות, ולך חיכו בפינה, כי אחד העובדים במס רכוש אמר שאתה הוא האדם שעשה את המהומות בקשר לגורן... הם ידעו שאתה לא מתגורר בדירה מאחר ובדקו את שעוני המים והחשמל, הם ראו שבשנים האחרונות לא השתמשו בדירה והמתינו לרגע שתמכור אותה לתלות אותך על עץ".

הלך ר"צ וינמן לגרי"ש וסיפר לו דברים כהוויתן, והוסיף כי אם הוא היה אדמו"ר היו אומרים שהוא בעל מופת. הגרי"ש לא התרגש, והגיב: "אמרתי לך שצריך ללכת באופן ישר" בהמחישו זאת שוב בתנועת ידו.

חנוך לנער

"אין חינוך, תעשה אתה משהו..." כך הגיב הגרי"ש במילים תמציתיות בתכלית לשואל שפנה אליו לפני 18 שנה בענין תיקון הנצרך להוסיף בבתי החינוך כתתי"ם בי"ס וישיבות בנושאי תיקון המידות והטבה שבין אדם לחבירו, כאשר השואל הניח בדבריו שהמוסדות הם הם המחנכים ומעצבים את אישיות התלמידים.

אין כזה דבר. עיצוב החינוך הפנימי של התלמידים איננו מסור בידי מנהלי המוסדות, ואין מה לעבוד בכיוון הזה. כך השתמע מתגובת רבינו.

בכינוס מורים סיפר אחד המרצים שכאשר הלך להיוועץ עם הגרי"ש כיצד להיות מחנך טוב, השיב לו: "ימין מקרבת, ימין מקרבת, ימין מקרבת..." ולא פסק עד שהשואל הפסיקו בשאלה: "אבל יש גם שמאל דוחה?". על זה ענה רבינו: "אכן, אחת ליובל תמצא מקום להעניש ותשתמש בשמאל דוחה ומיד להמשיך בימין מקרבת".

ברכותיו

בכח תורתו וצידקותו היו ברכותיו מתקיימות, ורבים משחרים לפתחו. אמת שעיקר המסר הנלמד ממנו הינו ההתמדה והרציפות בעמל התורה, וכח הפסק בהלכה הגדול והרחב שלו, ואילו ה"מופתים" שקרו פה ושם מכח ברכותיו, מתגלגלים לשוליים בלי חשיבות.

ומסבירים בני הבית הרגילים לראות את בעלי הנס עומדים נפעמים מול כח ברכותיו בכל פעם מחדש, בפשטות - כי הדברים קל וחומר. ומה צדיקים בעלי מופתים שיש להם כח של צדיק גוזר והקב"ה מקיים בזכות אבות או בסגולת שמירת מצוות מיוחדת במדרגת חסידות; ברכותיהם מתקיימים, לתורה בעצמה שנלמדת בכל כך הרבה יגיעת בשר ונדודי שינה, בשקידה ושבירת הרצונות הגשמיים, בהתמדה ברציפות עשרות עשרות שנים ללא הפוגות, על אחת כמה וכמה שיש לה כח וזכות לפעול מופתים. שהרי "תלמוד תורה שקול כנגד כולם".

אמנם לאי אלו בעלי מעשה חשוב לספר גם ממה שחוו וחזו בעיניהם מענין זה. וע"כ בל יחסר המזג ממגוון נושאי הספר, נעלה כמה עדויות אודות ברכותיו שהתקיימו בדרך פלא ונס:

מעשה שאירע בשנות התש"נ, אחד הגיע מדרך רחוקה להשתתף בברית בבית מדרשו של הגרי"ש, והכין ב´ פתקאות על בעיות קשות שנזקק בהן לברכה ולישועה. בין הברית לתפילת מנחה שנערכה מיד לאחריה, ניגש ומסר את פתקאותיו לרבינו.

הגרי"ש פתח את הפתק הראשון והתבונן בו, וקרא בפיו את השם ושם האמא הנזכר בו לישועה פלונית, ואז בטרם הספיק לקרוא בפיו את הפתק השני, ניגש הנכד האחראי על סדריו ופתח לפניו את הסידור ל"אשרי" של מנחה, באומרו ליהודי הממתין: עכשיו לא הזמן... כך שהגרי"ש השאיר את הפתק מבלי לקרוא ממנו את השמות.

ומעיד בעל המעשה, כי הבעיה שהיתה רשומה בפתק הראשון, באה על פתרונה בדרך נס תיכף לאחר ברכת רבינו. ואילו הבעיה שהיתה רשומה בפתק השני לא נפתרה עד היום...

בדמייך חיי

מספר הרב בנימין רבינוביץ´: בשנת תשמ"ו שכב אביו הצדיק רבי אהרן רבינוביץ´ על ערש דוי, ובאותם ימים ביקש ממנו שבאם יולד לו בן זכר, שיקרא לתינוק על שם אביו. והנה, למספר נולד בן זכר – חודש אחרי פטירת האב עצמו לב"ע, והתעוררה לו שאלה קשה. מצד אחד, מצוה לקיים דברי המת, ולכבדו לשמוע בקולו לקרוא את שם התינוק ע"ש הסבא. מצד שני, מכבדו במותו, לקרוא על שמו (מפני שכאשר ביקש לקרוא ע"ש אביו טרם היתה אפשרות ליתן על שם עצמו כמובן), מה לעשות?

ניגש בעל המעשה אל הגרי"ש להתייעץ איתו, והגרי"ש ענה לו, בודאי אתה צריך לתת את שם התינוק ע"ש האבא ולא ע"ש הסבא ואם תאמר מה יהיה עם בקשת האבא וצוואתו? אתן לך ברכה שיהיה לך בעזרת השם עוד בן ואת שמו תתן על שם הסבא.

כך הוה, ויהי לתקופת השנה נולד למספר בן נוסף, ונתן את שמו ע"ש הסב! (ואח"כ נולדו לו רק בנות...). בהזדמנות ביקש המספר מהגרי"ש ברכה עבור בנו השני, ואמר לרבינו, הוא נולד מ"מופת" של הרב! ורבינו בתגובה הניף יד לביטול ואמר "ואס דרייסט אקאפ מופת, נאר ברכה". [תרגום: מה אתה מסובב את הראש, לא נעשה כאן מופת, רק ברכה...]

בשנים המאוחרות החל להכריע גם בנוגע למאבקים ציבוריים ורעיוניים של הציבור התורני, לשאלת נאמני ביתו שמסרו את דבריו והכרעתו לפירסום בעיתון החרדי. בדרך כלל לא הביאו את דבריו בשמו המפורש אלא תחת התואר "מרנן ורבנן" סתמי, היות ואפילו פסקי הלכה בשמו לא הסכים שימסרו באופן מוסמך מבלי שיראה ויגיה את הכתוב8. (כמובן שאין ללמוד מעובדה זו שכל המאוזכר בשם מרנן ורבנן הם דברים ששאלוהו או הביע בהם דעתו).

הוראות לעיתונאים

באופן כללי ההוראה לכותבי העיתון היתה תמיד, לא לפרסם את הדברים הבלתי הלכתיים שנתפסים, ולא לכתוב חדשות או אזהרות לידיעת הציבור, כי אם ללכת קודם בדרכים שקטות. לאדם בעצמו, לרבניו או למשפחתו, לבקש ולהזהיר שהנושא נחשף, וכי הוא נדרש להפסיק לעסוק בו ולהתחייב על כך, ורק כמוצא אחרון, אחרי שמוצו כל הנסיונות בדרכי שלום ואזהרות - אז ניתן רשות לפרסם לרבים את הבעיה (עם או ללא שם האחראי לה, לפי הענין).

שבוע אחרי שבוע, היה הגרי"ש שומע את התקדמות הממצאים והתחקירים, בודק את אמיתתם ואת חומרתם, וממשיך הלאה להיות מתון מתון, לייעץ איך שוב לגשת ושוב להזהיר.

כשרבני הועדה הרוחנית של העיתון יתד נאמן הביאו לפניו נושאים שונים, מעשים או דעות, שלפי דעתם היה צורך להיאבק נגדם, הכריע חד משמעית שהעיתון נוסד על מנת ללחום ברמה נגד ´הצדדיים´ ולא לנהל דרכו מאבקים פנימיים בתוככי הציבור התורני.

עומק חדות הסתכלותו והבנתו, ניכרת לסובביו הן בחדירתו המהירה לשאלות בכל ענין שהוא, כמסופר, והן באבחנתו בנכנסים לבית המדרש או לחדרו, וקולט במי ומה המדובר על הרגע הראשון.

שמירה על פרטיות

אחד מהדברים הבולטים הוא תשומת הלב לפרטים שבסביבה, גם כשלא מדבר על כך. בענין זה צויין שרבינו שם לב (בשנות תש"נ) שכמה ממקורבי הבית המסתובבים תדיר בשעת קבלת הקהל, מטים אוזן לשאלות ולתשובות דרך החדר הקטן (שחלונו יוצא אל החדר הגדול באמצע ארון הספרים), וביקש מאחד מבני ביתו לנעול את דלת החדר במנעול חדש, וכך אכן נעשה.

עוד סופר, כי אחד ממקורבי רבינו הסביר בפניו נושא פוליטי סבוך (לפני כשמונה עשרה שנים), עם תככים וחישובי הפוליטיקאים שאין פיהם וליבם שוים. הגרי"ש הפליא כשמיד עמד על סוף דעתם, בעוד שכמה ממקורביו שנכחו לידו לא הצליחו לתפוס בכזו מהירות את המהלכים, למרות היותם קרובים ממנו לעולם המעשה...