מי שנתקל אי-פעם בגאב"ד העדה החרדית הגאון רבי יצחק טוביה וייס, עלול לקבל את הרושם החיצוני המוטעה כי מדובר ברב עדין מהסוג האירופאי הממוצע, שתקיפות דקדושה היא לא הצד החזק שלו. אולם הרושם הזה מתפוגג עד מהרה ברגע שבו נוצר עימו קשר בנושא הלכתי כל-שהו. או אז מתגלים עוצמותיו הרוחניים כשהוא אינו חת מפני איש, יהיה מי שיהיה.
על דבר אחד אין חולק: מאז בואו בחודש תמוז בשנת תשס"ג לכהן כגאב"ד העדה החרדית, הצליח להפריח רוח חיים בגוף המסורבל הזה שרבים וטובים כבר הספידו אותו. גם הפסימיים שמבין חברי העדה החרדית, היו בטוחים כי אין יותר תקומה לעדה החרדית - זאת בגין חילוקי דעות פנימיים מהותיים שאיימו לפלג את העדה מתוכו.
הגאב"ד נולד כעשר שנים לפני פרוץ מלחמת עולם השניה, במדינת סלובקיה בעיר פעזינג הסמוכה לפרעשבורג, לאביו הרב שלמה ווייס ז"ל. לפי עדויות של בני המשפחה - מיד עם פרוץ המלחמה, כשרבה של העיר הגאון רבי יהושע יהודה שילל זצוק"ל, נאלץ לברוח משם לאחר שהנאצים התעללו בו, החליטו ראשי הקהילה למנות את ר´ שלמה ווייס שהוא יהיה זה שיישא את הדרשות מדי שבת בשבתו בפני הקהל.
כבר באותם ימים התגלו ניצני ההנהגה בילד יצחק טוביה, והוא דיבר בפאתוס אל לב הילדים ואמר להם כי אל להם להיכשל במכשולות אסורים גם בעת צרה כזו, ועליהם לזכור את מקור שורש מחצבתם שבאו כולם מבתים של יראים ושלמים בהם הקפידו על קלה כבחמורה.
לאחר שחגג את שמחת הבר מצווה בגולה הרחק מבני משפחתו, נכנס הצורב הצעיר יצחק טוביה ללמוד בישיבתו של הגאון ר´ משה שניידר זצ"ל. מעניין לציין, כי בישיבה זו למדו גם הגר"מ שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית, ואחיו הגאון רבי אליהו שטרנבוך דיין באנטוורפן.
לאחר נישואיו חזר לגייטסהד למספר שנים בודדות שם למד בכולל של הרב דסלר. לימים, כשעלה הרב דסלר לארץ ישראל – נתמנה האברך ר´ יצחק טוביה לשמש כראש הכולל.
כעבור מספר שנים כשחזר לגור בלונדון, החל שמעו לצאת ברבים. הוא התקבל כר"מ בישיבתו של רבי אליקים שלזינגר, ובמקביל החל לשמש בהוראה – הלכה למעשה אצל רבי שלמה בומגרטן, מרבני לונדון ונשיא כולל ´שומרי החומות´ בלונדון. הוא גם היה זה שמינה את הרב וייס לרבה של בית הכנסת ´עץ חיים´ נוסח ספרד.
אם אנו בודקים את העובדות מבחינה היסטורית, הרי שהמהפך המרכזי אצל הגאב"ד חל בשנת תשי"ב, אז שהה במשך שתי שבועות רצופים בצילו של כ"ק האדמו"ר בעל ה´דברי יואל´ מסאטמר זצוק"ל, שהגיע לביקור בן שבועיים ימים בלונדון.
בשנת תשכ"ז, התמנה כדיין ב´קהל מחזיקי הדת´ – תפקיד בו שימש עד התמנותו כגאב"ד העדה החרדית. התפקיד המרכזי שלו באותם ימים היה בענייני כשרות. הוא הצליח למנף את מערכת הכשרות של העיר והכניס שם תיקונים נחוצים. רבים עדיין זוכרים כיצד הוא בעצמו הלך מחנות לחנות לעקוב אחר עבודת המשגיחים. במקביל, נחשב לאחד מגבאי הצדקה המרכזים של כולל ´שומרי החומות´ וענייני צדקה רבים עברו דרכו.
למרות היותו דיין מפורסם באנטוורפן, לא היה לו בית כנסת פרטי משלו. במשך כל השנים התפלל בבית החסידים של גור, ושימש שם כמעין רב בלתי רשמי. בנו יחידו, המתגורר בארץ, הוא חסיד גור – ובמרוצת השנים נוצר קשר הדוק בין הגאב"ד לאדמור"י בית גור לדורותיהם.
בר"ח ניסן תשס"ג, ראש השנה למלכים, התכנסו בהנהלת העדה החרדית לישיבה מכרעת בה יקבעו מי יהיה הגאב"ד של העדה. בתחילה עלה שמו של אחד הרבנים החשובים מסאטמר המתגורר בווילמסבורג, אולם בחודו של קול נפסלה מועמדתו. ר´ גרשון שטמר, בניגוד גמור לתקנון העדה, החליט להעלות שם נוסף ולא ממש מוכר: רבי יצחק טוביה וייס.
כנראה שגם חברי ההנהלה הבינו כי הם חייבים לעשות סוף לסאגה הבלתי נגמרת ועליהם לבחור מועמד ראוי לתפקיד הגאב"ד, וכך בהצבעה מהירה הוחלט על דעת רוב החברים לבחור ברבי יצחק טוביה וייס כגאב"ד העדה החרדית.