דווקא כעת, בעוד "פרשת הגיור" גוועת ומתפוגגת בקול דממה דקה, ורוח השלום מדגדגת את אפם של מובילי המחלוקת, נתקפנו בפרץ של רצון טוב להציג בפני קוראינו הנאמנים קווים לדמותם של ארבעת האנשים הבולטים אשר בחשו בפרשה הסוערת שאיימה לחצות את הציבור החרדי ולזרוע בו הרס וחורבן. הטו אוזניכם לקולותיהם של אותם אנשים ולרחשי ליבם. ועל זה נאמר: יראה הציבור וישפוט.
אמר שוחר השלום
האמת, די לא נעים לי. כבר שנים שאני יוצא ובא בין חצרות הרבנים, או ליתר דיוק מתאבק בעפר רגליהם של המשבקי"ם השונים, ובכל זאת עדיין לא נתקלתי במלחמת קודש הרסנית שכזו, ובכמות כה גדולה של שטנה, רק בגלל ויכוח הלכתי טהור. מחלוקות בציבור החרדי, היו גם היו, אבל מאבק כה עיקש ומסוכן, לא היה זה שנים. בשונה מכמה ריקים ופוחזים שניסו לדחוף את אפם ולהכניס ראשם בין ההרים, לי באופן אישי אין עמדה בנושא הטעון. כל המטרה שלי היא רק אחת: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.
אז נכון שיש סביבנו כמה אנשים שהשלום בשבילם הוא רק שמו של הקב"ה, וגם בזה הם אינם בטוחים, אבל אני הייתי נחוש למנוע את המחלוקת ואת הקרע הכואב בציבור החרדי. אני רק מדמיין את ההשלכות ההרסניות של ההפגנה המוזרה של אותם אנשים, למול עצרת המחאה על כבוד התורה, ואני מזדעזע. אין לי ספק שליבוי היצרים הנוראי הזה, יכול היה גם להגיע לידי שפיכות דמים. במקרה זה, לא היו יכולים אנשי ´יתד´ לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
חוץ מזה, המחשבה מה יהיה על צעירי הצאן ועל שורשי החינוך הטהור כתוצאה מהמאבק הזה, אינה נותנת לי מנוח. איזה חילול ה´. ברור היה לי שיצירת השלום אינה דבר פשוט. במיוחד כשאני מכיר היטב את הנפשות הפועלות. אבל איך אמר פעם מישהו? "טובים קשיי השלום, על יסורי המלחמה".
אמר "נאמן הבית"
עם כל הכבוד לשלום ולכל המילים היפות, תשאיר את זה בבקשה למקומות אחרים. גם בתפילה אנחנו מתפללים רק על "עושה שלום במרומיו". כל שלום אחר, עלול לקלקל לנו את התוכניות ולהרוס במחי יד בניינים שנבנו לאורך שנים בעמל רב. אתה חייב להבין אותנו, יש הזדמנויות פז שאסור לנו להחמיץ. תחשוב לבד כמה היה קשה לסלף את הנתונים הבסיסיים ביותר ואף להוליך שולל את כל הגורמים המעורבים בנושא. עכשיו אתה רוצה להוריד אותנו מהעץ? יתכן מאוד שהצדק עם מכשירי הגיורים, אבל על פי רוחב דעתנו, כל מי שפוסק הלכה שאין בה חלק ניכר של ´השקפה´, פסקיו אינם פסקים.
כבר שבועות שאנחנו מתכננים את "מעמד הקריעה". פשוט פתחנו מטה מאבק אליו גויסו אנשי חצר רבים ואפילו כמה רבנים ספרדים שהעלנו מתהום הנשיה. תאמין לי, זה היה אמור להיות פשוט מעמד ´קורע´, ושכל אחד יבין אותי איך שהוא רוצה. אבל מה לעשות, גדולי הרבנים שלנו מסרבים בכל תוקף להשתתף בחגיגה, והם נחושים להשכין שלום בין הצדדים ולהוביל לאחדות. לצערנו הרב, זה מה שהוביל להשקטת האש שעמלנו כל כך ללבות אותה למימדי השריפה בכרמל. תוסיף לזה גם את אותם גורמים שלפתע התחילו להרגיש כיצד הולך ונפער חור בכיסם, כזה חור שאמור להתפתח לבור בלי תחתית, ותבין היטב שלא נותרה לנו ברירה. כך הושג בעצם הסכם השלום. אבל תסמכו עלינו שלא ניתן לזה לדעוך כל כך מהר. בשביל זה אנחנו כאן.
אמר הלבלר הנבער
אני לא מצליח להבין, מה עובר עלינו? איך נותנים לנו להיכנס לכזה מצב ביש. חשבתם אולי איזה פנים יהיה לנו בציבור הרחב? לכל הרוחות, איך נסביר את כל הכותרות האדומות וזעקות השבר? להיכן נעלמה המחאה האדירה וכיצד לפתע התפוגגו כל אותם דיינים אנונימיים שגייסנו למערכה בעל כרחם?
במשך שנים אנחנו מנסים לטפח את הפטרונות האשכנזית המנסה בכל דרך להוכיח לכולם מי הוא באמת השולט בעולם התורה. זה לא דבר ברור מאליו. מדובר בעבודה יום יומית שמטרתה לכפוף את גדולי התורה הספרדיים בפני הרבנים שלנו. לשם כך אנחנו לא בוחלים בשום אמצעי, החל מהטעיות מכוונות וקביעות שאין להם שחר, ועד הזכרת שמם של אותם רבנים באותם תארים שאנו מעניקים לחבר הכנסת גפני. מבלי לפגוע בו כמובן.
כעת אנחנו עומדים חסרי אונים, אבל כבר עמדנו בפני מצבים גרועים מאלה. מה זה בכלל חשוב מה הוביל ל"הסכם האחדות" המרגש? אותנו זה לא מעניין. מבחינתנו, ההפגנה בכלל לא בוטלה, היא רק נדחתה. אין לנו ברירה אלא לכסות את השמש ולטעון כי "נמשכת המחאה הציבורית כנגד מערך גיורי הכזב", להנציח את המחלוקת, ולהמשיך את דרכם של קורח ועדתו.
אמר התלמיד הנסער
אין ספק שזהו יום גדול עבור בני התורה וציבור היראים כולו. היום שבו ניצב גדול הדור, מרן מאור ישראל שליט"א, יחד עם רבותינו שליט"א והוכיחו לעיני עולם התורה כולו, אחריות מהי. אחריות לשלמות המחנה ואחריות לכלל ישראל, תוך עמידה איתנה על יסודות ההלכה והפסיקה המסורים לנו מדור לדור. תשמעו, אין זה חדש. זוהי אותה אחריות אשר יצרה את מקור השפע התורני וההלכתי של דורנו. זוהי אותה ראייה מרחיקת לכת אשר ייסדה אלפי מוסדות תורה פורחים ומשגשגים. זוהי אותה טהרת הלב, אשר הצמיחה את אותם אילנות פורחים ומשגשגים של בני תורה ועמלי תורה משכמם ומעלה, שאין להם בעולמם אלא ארבע אמות של הלכה.
תלמידיו של מרן יודעים היטב, כי זו היתה דרכו מאז ומעולם. גם כאשר היו אנשים משולי המחנה אשר הרהיבו עוז לפגוע בכבודו, לעלוב במלאך אלוקים, ולנסות לפקפק על פסקיו. מעולם לא שמר טינה. מעולם לא החזיק ידו למעלה.
רק השבוע, סיפר אחד מתלמידי מרן שליט"א, מעשה מופלא: לפני כמה חודשים, הופיע ויצא לאור עולם ספרו הבהיר של מרן, חזון עובדיה על הלכות אבלות. בתוככי הספר, הביא מרן כדרכו את דברי הפוסקים וציין בין היתר את שמו של אחד הרבנים, הידוע ביחסו הבלתי הוגן למרן ולתורתו.
"מדוע הרב צריך להזכיר את שמו של האיש הזה בספרו"? שאלו את מרן שליט"א באי ביתו, "הלא הוא אינו חדל מלפקפק בפסקי הרב ולזלזל בו". אולם הרב היסה אותם באחת. "ישנם הרבה אנשים שלא נוהגים בי כהוגן, ובכל זאת איני נמנע מלהביא את פסקיהם". למחרת, כאשר ערך הרב הגהה על אותו קטע בספרו האמור לרדת לדפוס, הוסיף לאותו רב שבח נוסף על שבחיו, כאילו לא נאמר לא דבר.
זוהי דמותו של מנהיג הדור!
דא עקא, עם כל השמחה הגדולה של היום הזה, קשה להתכחש למעשיהם של אותם ריקים ופוחזים המנסים ליצור קרע במחנה פנימה ולפגוע ברבותינו שליט"א. אכן, תלמיד חכם שמחל על כבודו – כבודו מחול (קידושין לב.), אולם בזיונו אינו מחול. ומלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול. חשוב שתשימו על ליבכם את מאמר חז"ל (ברכות יט.), דצורבא מרבנן, קודשא בריך הוא תבע ביקריה. כל שכן כאשר בכבודו של רבן של ישראל עסקינן.
אמנם גדול השלום, אולם אי אפשר לחשות מול הפגיעה בכבוד התורה. כתלמידיו הנאמנים של מרן שליט"א, לא נוכל להחריש כאשר אותם בני בליעל מבקשים לפגוע בקודש הקודשים. איך אמר פעם חכם אחד? ידינו מושטת תמיד לשלום, אך אצבעותיה יהיו תמיד על ההדק. קחו זאת בחשבון, בבקשה.
המאמר מתפרסם ב"יום ליום".