מלחמות פנימיות מאחורי גבו של גאב"ד אונגוואר, גרמו לאחד מגבאיו להוציא הכחשה לראיון שערך הגאב"ד עם 'שעה טובה'. אתר 'בחדרי חרדים' דיווח כי בשיחה טלפונית עם הגאב"ד הוא אישר את קיום הראיון. 'כיכר השבת' מגיש: קטעים מהראיון המרתק.
שבעים שנה חלפו מאז ימי חורבן יהדות אירופה, אבל כשהמאורעות מתוארים בפיו של כ"ק גאב"ד אונגוואר, הרה"צ רבי מנשה קליין שליט"א, הם מקבלים חיוּת משלהם ונדמה כאילו הם מתרחשים ממש עכשיו, מול עיניך.
לא ניתן להישאר שווה-נפש מול התיאורים המזעזעים שחולק עימנו הגאב"ד שליט"א משנות הזעם. מנגד, לא ניתן גם להיוותר שווה-נפש מול גדולת הרוח היהודית של אלה שלא נכנעו.
"לא הייתה אכזריות כמו של היטלר ימ"ש וגם לא תהיה כזו עד ביאת משיח-צדקנו", פותח האדמו"ר בראשית הדברים. "אפילו בימי חורבן הבית, או בימי מרדכי ואסתר, לא היו סכנה ואובדן שכאלה. היטלר ימ"ש רצה להשמיד, להרוג ולאבד, וגם ראשי המדינות האחרות הצטרפו עימו למטרה זו".
את פרשת נפילתה של ארץ-הולדתו, צ'כוסלובקיה, בידי הנאצים, מגולל בפנינו גאב"ד אונגוואר לפרטי-פרטים. "כשנודע שהיטלר נכנס לצ'כוסלובקיה,
הייתי אצל אחותי, ראשקע הי"ד, עם ששת ילדיה. בעלה הקדוש הי"ד נלקח קודם לכן למחנה עבודה. נכנסתי לחדר מיוחד והתחלתי בוכה ומתחנן לאבינו שבשמים, שירחם על עמו".
"איפה אתה, המלאך מיכאל, אשר מעולם ממליץ טוב על עם-ישראל? איה זכות אבות ואימהות?" כך זעק אז הצעיר בדם לבו, מתחנן לישועה. "אמנם", אומר כעת האדמו"ר מאונגוואר, "כנראה שכבר נחתמו השטרות, וכתב שנכתב ונחתם מפי מלך מלכי המלכים, אין להשיב..." תוך זמן קצר קובצו כל יהודי האזור ורוכזו בשני מקומות. במקום שאליו הובא האדמו"ר שהו כ-30 אלף יהודים ללא אוכל ומים. בחירוף-נפש דאג להחיות את נפשות אביו ואמו, אחותו וילדיה, ועוד יהודים אחרים. היהודים הנרדפים שהו שם משבוע שלאחר הפסח עד לפני שבועות – בגטו אונגוואר, כשעד לא מכבר התהדרה אונגוואר בקהילתה היהודית המפוארת, ובה, כעדות האדמו"ר, כ-10,000 איש, צדיקים, טהורים וגאונים, תלמידי-חכמים ובעלי-בתים, וכן ישיבה-גדולה, תלמודי-תורה, בתי-כנסיות, מקווה-טהרה, בית חולים ועוד מוסדות תורה וצדקה.
"כעת, כשחלפתי בגטו, לא יכולתי להכיר את האנשים", אומר האדמו"ר. "נדהמתי לראות את מורי-ורבי, גאון הגאונים קדוש וטהור, מרן רבי יוסף-אלימלך כהנא, גאב"ד דק"ק אונגוואר הי"ד. כמעט לא הכרתיו! הוא היה ללא זקן ופאות. בדמעות בעיניו אמר לי: 'תלמידי, ראה מה עשו לי הרשעים... מעולם לא נגעו ידיי בצלם אלוקים, בזקן ובפאות, ועכשיו באו הרשעים הללו ועשו לי מה שעשו'... נזדעזעתי עד דכדוכה של נפש למשמע דברים אלה.
"מדי שבוע בשבוע לקחו אלפים מאתנו ברכבת משא סגורה ומסוגרת. לא ייאמן כי יסופר... בלי מים ובלי מזון. סמוך לשבועות הגיע תור משפחתי. ביום-טוב של שבועות התש"ד, לעת ערב, הגענו לבירקנאו, מקום מוכן לפורעניות, לאחר דרך רצופת ייסורים שאין להעלות על הדעת. הגענו ושמענו את הזעקות – זעקות אחינו בני-ישראל הנשרפים חיים על קדושת-השם...
"כשהגענו לבירקנאו, פתחו הרשעים את הדלתות ופרצו פנימה אנשים לבושים בלבוש זר. הם דיברו אידיש בינם לבין עצמם, ועלינו נפל פחד נורא לשמע דבריהם הקשים. רק לאחר מכן הבנו, שכוונתם הייתה להציל מה שאפשר. הם ניסו להעביר לנו את המסר, שנשתדל כולנו להגיע 'לצד ימין' בעת הסלקציה - שפירושו חיים... לכן אמרו לנו לזרוק את חבילותינו ולהיפרד מילדינו – כי מי שהיה לוקח עימו חבילה כלשהי, או היה עמו ילד, מיד היה נשלח אל מותו, בתאי הגזים.
"ראינו פעם שאחד מהם נוטל תינוק מאמו והודף אותה לצד ימין. היא, שלא הבינה את כוונתו, פרצה בזעקות על אכזריותו, אבל הוא מיהר ונעלם, ובזה הציל את חייה. נתקיים שם 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח', אבל על הרוב נאספו האם והבנים גם יחד, כחנה ושבעת בניה, ועוד יותר ויותר מכך", אומר האדמו"ר ברגשה.
את מלאך המוות ד"ר מנגלה ימ"ש, מתאר האדמו"ר כ"שד מלובש בבגדי אדם ובידו מקל, ומראה באצבעו ימין ושמאל, ובזה הוא דן לחיים ולמוות רבבות אנשים, ונשים וטף בלי שום מחשבה". "כשהגענו, עוד לא ידענו מיהו", אומר האדמו"ר. "הלכתי אז יחד עם אבי. הוא אמר לי, 'די געה און זיי מצליח', וכך נפרדנו... הרשע עשה את שלו והפריד ממני את אבי, אמי ואחותי, עם הילדים הקטנים. בו-ביום נעקדו על קידוש השם בתאי הגזים, השם ייקום דמם".
"כך 'הצלחתי' לצום ביום-הכיפורים..."
בקול חרישי ממשיך גאב"ד אונגוואר לגולל את סיפורו האישי – סיפורו של כל אותו דור, ולמעשה של העם היהודי כולו לדורותיו. "מבירקנאו נלקחנו לאושוויץ. חקקו מספרים בזרועותינו, כאילו היינו בהמות, לקחו את כל אשר לנו והלבישו אותנו בבגדי אסירים. מאז היו מענישים כל אסיר שהעז לקיים כל מצווה שהיא. אני עצמי הוכיתי מכות רצח על שסירבתי להתגלח בתער, או על שכיסיתי ראשי להתפלל ערבית, או על שהשכמתי יותר לקום כדי להניח תפילין. וכמובן, גם על לא-דבר, סתם לשם הכאה בעלמא...
"מאושוויץ נלקחנו לעבודה בבונא (מאנוביץ'). בכל יום יצאנו לעבודה קשה בלי לחם לאכול ובחוסר-כול. זו הייתה עבודת פרך, בחומר ובלבנים. לא הייתה עבודה קשה שלא הכריחו אותנו לעשותה. כששבנו מהעבודה היו מונים את מספרנו. אם חסר מישהו, היינו עשויים לעבור כשעתיים או יותר כשאנו כורעים על ברכנו ב'אפעל-פלאץ', בקיץ תחת השמש הקופחת, ובחורף תחת השלג היורד. 'בקיץ אכלני חורב, וקרח בחורף'... תוך זמן קצר נעשינו כולנו כחושים ורזים להחריד, שלדי-אדם. חלק מאיתנו נפחו את נשמתם תחת המכות הרצחניות, וחלק הומתו בתלייה... פעם אחת, אחד הנידונים לתלייה בעוון ניסיון בריחה, זעק אלינו: 'אחינו, כשתזכו לצאת מפה, תיקחו נקמה גם בשבילי!' קולו מצלצל עדיין באוזניי", אומר האדמו"ר חרישית.
כמעט בלתי-אפשרי היה לשרוד במחנה בעזרת מנת המזון הזעומה שחולקה לאסירים ובעבודת הפרך שהייתה מנת חלקם. אנשים רבים ניסו כוחם בתחבולות שונות כדי להציל את נפשם ממוות. "ייזכר לטובה ר' איסר לויפער מקראקא", אומר האדמו"ר. "הוא היה אומן-חשמל, והניח לי להיות 'עוזרו', כדי שארוויח מעט מזון והגנה. כשהגיעה השבת הראשונה, ראה שאני מתחמק ממלאכה, ולכן שחרר אותי וחיפה עלי. אם עבר שם אחד מהקאפו'ס, עשיתי עצמי כאילו אני בודק בחוטי החשמל. כך ניצלתי לזמן-מה מחילולי השבת.
"בינתיים הגיע ראש-השנה. היינו בצער, משום שלא היה לנו שופר. והנה ראה ה' בצערנו. בערב החג, בעת צאתנו למקום העבודה, מצא אחד מאתנו שופר קטן מונח באמצע הדרך, ויהי לנס! הוא הביא אותו למחנה וקיימנו המצווה בגיל וברעדה".
וכיצד ציינו יושבי המחנות את יום הכיפורים?
"בבוקר, יצאנו לעבודה כרגיל. כמדי יום חזרנו למחנה בארבע. מי שיכול היה ניסה לאסוף כמה יהודים יחד. אחד ידע 'לקל עורך דין', שני את 'וכל מאמינים', שלישי את 'ונתנה תוקף'. איכשהו התפללו יחד פיוט אחד".
אחרי יום עבודה כה מפרך, בוודאי לא צמתם.
"זאת הייתה הבעיה. בכל השבוע שקדם ליום-כיפור, ה'קאפו' ברשעותו לא נתן לנו את מנת הצהריים, ודווקא ביום-כיפור הוא הביא מאיזה מקום סיר גדול עם אוכל, ובעצמו חילק, הרשע. הוא ידע שיהודים צמים ביום-כיפור ורצה לגרום להם לא לצום. זה היה הרוצח הנורא שעליו סיפרתי, שעכשיו הכניס את כל הרֶשע שלו כדי שיהודים לא יצומו ביום-כיפור, וגם עמד ושמר שיאכלו. חשבתי לעצמי: מי יודע אם נזכה עוד פעם אחת ליום-כיפור, ואם כן איך אפשר לוותר על הצום, על-אף הקושי אחרי יום העבודה המפרך והפחד מהקאפו? אבל מצד שני היה קשה שלא לאכול. בסופו של דבר לא אכלתי. שפכתי את האוכל לקערה של מישהו אחר, בלי שהקאפו ראה. אבל הקאפו שם לב שאני לא אוכל ושאל מה עם האוכל. אמרתי לו שכבר אכלתי. כך, למעשה, צמתי!
"ב'נעילה' התייצבנו להתפלל יחד, בתוך מחנה הריכוז, ואז בפתאומיות הגיע מפקד המחנה כולו, זה שהקאפו נמצא תחתיו. כולנו נבהלנו. ביקורים של מפקד מחנה לא מבשרים טוב, ובעיקר כאשר הוא תופס אותנו מתפללים. המפקד שאג: 'מי כאן האחראי (על התפילה)?' והוסיף בלשון פקודה: 'שייגש מי שמייצג'. אחרי רגע ניגש ילד, שפשוט רצה למסור את נפשו למען האחרים.
" מפקד המחנה הסתכל בו: 'אתה המייצג?' 'בעד מי אתה מייצג?' ואז הטיח: 'אם יש לך מי שאתה מתפלל אליו, מדוע אינו עוזר לך?' אבל לגודל ההפתעה של כולנו, הוא לא עשה לו – ולאיש מאיתנו – שום דבר! ואז התברר מיניה וביה, כי בניגוד למה שהנאצי אמר, יש מישהו שעוזר... אחרי שיצא המשכנו להתפלל ואמרנו את התפילה 'אתה נותן יד לפושעים'. את התענית שברנו במעט מרק שהיה שם, עשוי קמח ומעט פירות. היה זה יום-כיפור שלא נשכח כל החיים, לא נשכח לרגע. אלה רגעים שתמיד עומדים מול העיניים.
"גם בסוכות זכינו לנס מיוחד. אחד מאתנו הוציא מיטה קצרה, כרך שמיכות סביבה והניח נסורת עצים מעל. עוד קודם תפילת ערבית, נטלתי ידיי על שתי חתיכות פת שהיו עימי, ושמלכתחילה חסכתי מפי, נכנסתי לסוכה ועשיתי 'קידוש' ו'המוציא'. לא הספקתי לגמור, והנה כבר נשמעו יריות. הרשעים ראו את ההתקהלות והחלו ממטירים אש לעברנו. מיד פירקו את 'הסוכה', אבל ברוך ד', זכיתי לקיים את המצווה".
הכתבה במלואה מתפרסמת בגיליון 'שעה טובה' השבוע.