בלילה הזה נדדה שנתי. הייתי בסערת רוחות, נתקפתי בפחד, התגלגלתי על מיטתי בלילה ולא יכולתי לעצום עינים. איני זוכר הרבה לילות כאלו גם אם עברתי את שנות הבינה.
בעקבות עיסוקיי השונים, נחשפתי אתמול לשתי אירועים מכוננים אשר טלטלו אותי לגמרי. בתפקידי כ´מקדם תעסוקה´ בסניף השמיני של מ פ ת ח בית-שמש, מרכז פיתוח תעסוקת חרדים, מתכנית תבת – תנופה בתעסוקה, יוזמה של הג´וינט לעזור למגזרים שונים בעם היהודי המתקשים למצוא מקום תעסוקתי מקדם ומכבד – נוכחתי בכנס השנתי של כל אנשי המפתח בתעסוקה בארץ-ישראל, ונדהמתי מהערבות שכל יהודי נושא למענו של היהודי האחר - ו´אחר´ היינו גם מחוץ למגזר, לקהילה, לעדה, להבנה ולתפיסה ולהשקפת עולם - כאשר בעצם אין מחיצות בין ליבו של יהודי החי חיי תורה ומצוות, לליבו הפרטי של מי שלא זכה להכיר את בוראו וחובתו בעולמו.
ומאידך הופתעתי ונחרדתי מרמת הפופוליזם אשר כבש כל חלקה טובה בשיח הציבורי התקשורתי במדינת-ישראל. אתה מדבר עם אנשים שמבינים אותך, מסכימים איתך, מוכנים ללכת אתך כברת דרך ארוכה ופורצת גבולות, עד שזה מגיע לפופוליזם; לכותרות; לתקשורת.
הדי המלל הפופוליסטיות שנשמעו באותה ועידה יוקרתית, מתוך מטרה לשבור שיגרה, ולעשות את הבאז הנדרש, הבליץ, היו יכולים לפרנס את ה"דער שטירמער" של יוזעף געבעלס לתקופה ארוכה למדי. והכואב והמדהים, שזה לא האנשים הללו, זה לא השיג-ושיח שלהם; זה לא סוג המלל שלהם; זה פשוט לא הם.
זה הטוק-שאו, זה הבאז, ההבזקים הארורים, זה היח"צן שלו, זה הלוביסט, האיסטרטג האוויל שלו. כמות הדמגוגיה שהשמיעה הגב´ ציפי לבני יו"ר האופוזיציה; תובנותיו של השר דן מרידור; הניתוחים של שר הבטחון אהוד ברק, והפילוסופיה של ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הדהדו באזני כל הלילה ונתערבבו בצלילים המובעים של קולות הסירנות והדיווחים המזעזעים של ה´כאילו´ פיגועים ומאסות ההרוגים והפצועים שטיפלו במשך היום ב´כאילו´, וכדלהלן בקטע הבאה.
בתפקידי המקביל, כמתנדב במערך רפואת החירום הארצישראלי המורשה היחיד, במגן דוד אדום, נחשפתי לתרגיל רחבת היקף שנערך אתמול באיזור ירושלים רבתי, כאשר לא פחות מששה זירות פח"ע פרצו בעיר תוך 12 שעות. זה היה תרגיל נורא ואיום, ירי ממחבלים בקרית הממשלה, במשרדים ממשלתיים, במשרד התמ"ת, במשרד הרווחה, בבנק ישראל; אירוע חומ"ס מול משרדי רוה"מ ברח´ קפלן; מרדף אחרי מחבלים ברחוב בארדיטשוב בבתי וורשא; מחבל מתפוצץ בטרמפיאדה בגבעה הצרפתית; פיגוע במעלה אדומים; מחבל מתאבד בגן הוורדים.
לפי התרגיל היו עשרות הרוגים בעיר, מאות רבות של פצועים, בוקה ומבולקה, כאב וזעם, תדהמה ופחד.
לא עשיתי משוואה בין שתי החוויות היומיות, ולא נטיתי לעשות חשבון שמים. גם על החומה ביפו איננו מנהל פנקס שמיימי, באופן עקרוני. אבל המחשבות על שניהם הטרידו וטלטלו אותי כל הלילה.
* * *
וכל זה קורה כאשר משהו מתרחש בסביבה. מצבה של כנסת-ישראל בתקופה זו, מזכיר בלי ספק ספינה המיטרפת בלבב ימים סוערים, והרי היא לא מוצאת מנוח לכף רגלה.
המצב בארצינו הקדושה ידוע למדי, מיום ליום המצב הולך ורע, וקץ וסוף לא נראה לעין. אולם גל שנאת ישראל אינו נעצר רק כאן, והרי הוא הולך ומתפשט על פני תבל כולה.
בשורות איוב מגיעות עדינו מרחבי העולם הגדול, על נסיונות פגיעה ביהודים, האיומים לשלום העולם כולו הולכים וגוברים, ואיש אינו יודע מה ילד יום ואיזה פורעניות ח"ו ומלחמות עלולות להתרגש ולבוא לעולמנו, ה´ ירחם וירא בעני עמו, כי כבר כשל כח הסבל.
בשעתו סיפר העו"ד שמואל תמיר: עסקתי כידוע במשפט קסטנר וביינוואלד, על חלקו של קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים. במהלך עיסוקי זה נפגשתי בארה"ב, עם הגה"צ המפורסם רבי מיכאל דוב ווייסמנדל זצוק"ל מנייטרא בעל "מן המצר", ואזי נענה לעברי חכימי דיהודאי הרב ווייסמנדל זצוק"ל: הציונים במעשיהם גרמו והביאו לעולם את שואת מלחמת העולם השניה, והם עוד יגררו את העולם אל מלחמת עולם שלישית. בשעתו, כאשר נאמרו הדברים מפי הרב ווייסמנדל, נראו הם בעיני העו"ד תמיר "מוזרים" וחסרי פשר ומובן, אולם כאשר בשנה הבאה פרצה "מלחמת סיני" הידועה, ורוסיה איימה במלחמה גרעינית עולמית, נזכר העו"ד תמיר בדבריו של הרב ווייסמנדל זצ"ל, והבריק לרבי ווייסמנדל זצ"ל בשתי מלים: צדקת, רבינו!
כמה הדברים מאלפים ומחכימים אותנו עד היום, עד כמה גדולים דברי חכמים ועד כמה הרחיקה עינם הקדושה ראות. שוב החלו המתיחות שבין עולם המערבי לבין הפונדמנטליזם האיסלאמית; אזהרות מסע לאירופה המערבית; התארגנות קיצונית לפגוע במרכזי ערים אירופאיות, ואיש אינו יודע איך וכיצד יתפתחו הדברים ולאן הם יתגלגלו ויגיעו. יש ממביני הדברים, הרואים באופק הידרדרות הענינים לידי מלחמת עולם שלישית, אולם מי עומד בראש מעייניו ודאגותיו של טירור הפונדמנטליזם האיסלאמית? שוב את המדינה הציונית, זו מדירה שינה מעיניהם, והרי הם נשבעים, כי לא ינוחו ולא ישקוטו עד אשר יעקרו אותה מן השורש כליל, והסכנה במצב זה לכלל ישראל כולו ובכל פזוריו, אין מן הצורך לפרשה.
יהיו מניעי האמיתיים של הטירוריסטים אשר יהיו, אם שהשנאה באמת למדינה הציונית, היא המעבירה אותם על דעתם, וגורמת להם להילחם בארה"ב ובאירופה המערבית. ואם שעיקר שנאתם היא למערב, ורק כאמתלא וכמסווה משתמשים גם באיבה למדינה הציונית. אין זה משנה וגורע מעצם המצב העובדתי, כי הציונים במדינה שהקימו למו, גררו את עם ישראל כולו בציצית ראשו, והעמידו אותו במרכז הזירה העולמית, בו מתגוששים ומתאבקים ביניהם כוחות ענק וגושים עצומים.
הימצאותו של עם ישראל במרכז מגרש מלחמתי זה, מהוה כמובן סכנה עצומה, לו ולכל עצם קיומו, ואת כל זה כאמור גרמו הציונים במעשיהם ובתעלוליהם. כך נמצאת כנסת-ישראל כולה בעין הסערה העולמית המטלטלת תבל ומלואה, כל זאת בעקב פחזות הציונים ודרכם הסוררת, ומי יושיענו לעת כזאת מן המים האדירים האלה?!
את כל זאת, חזו גדולי ישראל ואדירי התורה. מראשית הקמת המדינה כזאת הודיעו, כי אחרית מדינה זו, היא תשפוכת דמים ומלחמה לאין סוף.
ה"רחוב", לרבות זה המכונה "חרדי", צהל אז למשמע הבשורה של הקמת המדינה, ולא אבה לשמוע את דברי החזון האלה, אשר עשויים היו להקדיר את מצב רוחם העליז, אולם אלה בעלי ההבנה הצלולה, אשר אזנם היתה קשובה וכרויה כאפרכסת לשמע דבריהם הבהירים של גדולי ישראל האמיתיים. הם אשר לא עמדו מופתעים גם בבוא אחר-כך ימים אחרים ופחות מרנינים.
"למה תתראו", זו היתה שאלתו ואזהרתו הראשית של ישראל סבא לבניו. וההוראה העיקרית מדבריו, היתה כי אל לו לעם ישראל בגלותו להתחזות ולהבלט ח"ו בפני הגויים שונאיו, וכך גם היתה הוראתם של גדולי ישראל לצאן מרעיתם בכל הדורות הבאים, כאשר כנסת-ישראל מושבעת היתה לא להתגרות ולא למרוד באומות-העולם, התגרות שסכנתה איומה ונוראה, בהוראתם של חז"ל הקדושים "הצפינו עצמכם בתורה!" הדגש היה גם על המלה "הצפינו".
כלומר, הצפינו עצמכם אך ורק באהלה של תורה, לימודה וקיומה, ואל תמשכו את עין הגויים בהתבלטות בקרב שוק היריב העולמי של אומות הגויים. כך התנהל עם ישראל בדרכו לאורך כל דורות הגלות, משתפסו הציונים את מושכות ההנהגה של כלל ישראל לידיהם, הפכו הללו את הקערה על פיה, עם ישראל נגרר על ידם על כרחו והפך שלא מרצונו לצד לוחם בין אומות העולם, את התוצאות מהנהגתם זו חוזים הננו היום מבשרנו בעו"ה, כאשר הננו שרויים בעיצומה של סכנת קיום נוראה, עצה בידינו למצב אימים זה אין, אין לנו אלא לאפושי ברחמי, ולשפר את מעשינו תכלית שיפור ובירור, אל יהא חלקנו עם ממחזיקי ידיה של מדינת המרדה זו, יהא חלקנו עם מעמידי חומות ההיפרדות ממדינה זו וההיבדלות הימנה, ורק כך נציל את נפש כנסת-ישראל כולה.
(הטור מתפרסם במגזין ´שעה טובה´)