אז אמרנו להם "תקפצו לנו!", והם קפצו.
קפצו על המדינה שלנו, על הכלכלה, על הצבא, על החוק, על הרחובות, ובעיקר על כל מוסכמה קדושה אפשרית. הם קפצו והוכיחו לנו שהרוב כאן לא קובע.
מיעוט ליברלי שהפסיד בבחירות בנוקאאוט, קבוצה שהולכת וקטנה דמוגרפית וזהותית, אבל שלטה כל העת, החזיקה בדגל הכחול לבן ולא הרפתה ממנו מעולם. היא היתה שם כל העת, נותנת לילדים לשחק בגבולות הריבוע, דואגת פה ושם ליישר את הסוררים, להבהיר להם שיש מעליהם אדון, מאפשר, אבל אדון.
והיא לא אשמה, ברובה הגדול היא לא מושחתת, היא פשוט הייתה שם לפנינו, בתודעה ובמעשה, נותנת לנערים לשחק לפניה כל עוד אינם משנים את כללי המשחק ובראשם - עצם שלטונה ושלטון ערכיה.
וכל עוד הם שם ולא אנחנו, כל עוד את חדרוני המשרדים במגדלי תל אביב ממלאים אנשים ליברלים על מלא, כל עוד את קוקפיטי הטייסות מאיישים בני ישראל הראשונה, כל עוד מול מקלדות לוחמי הסייבר יושבים צאצאי סביון, כל עוד עונדי הפלאפלים במשטרה ובצבא, לובשי הגלימות בהיכלי המשפט, ודוברי האנגלית הרהוטה במשרד החוץ, כל עוד אלו יהיו נציגיהם, זה לא ישתנה.
בשביל לשנות את המשחק למשחק דמוקרטי, בשביל לעבור לכיסא הנהג ולגעת בדוושות המדינה, בשביל שנוכל להתחיל להנחיל למדינה באופן שאינו קוסמטי את ערכינו, לא די בדמוגרפיה, נדרשת הקרבה. נדרשת אחריות.
אנחנו כחרדים חייבים להיות שם עם טובי בנינו, במשרדים ובטייסת, בסייבר ובמפקדות, בנקודות המשטרה בארץ ובנציגיות ישראל בחו"ל, אנחנו צריכים להיות אליטה.
עד שלא נהיה שם, המציאות הוכיחה שאין לנו שום יכולת להנחיל את תפיסת עולמנו. נמשיך לשחק בתוך הגבולות ההולכים ומצטמצמים של המשחק שיוגדר לנו, ולחכות שיאפשרו לנו, אולי עוד קצת אויר וזמן משחק.
הקריאה מהחודש האחרון אינה צריכה להיות לדמוקרטיה. זו אינה באמת קיימת כפי שהוכיחו נתיבי איילון. הקריאה היא לעלות אל ההר וליגוע בקצהו, הקריאה היא לכבוש את האליטה.
למרות הקושי, למרות המרחק האידיאולוגי, למרות הפער הסוציולוגי, ולמרות שמדובר בתהליכים של עשורים, אם באמת חפצי חופש אנחנו, אם באמת ערכינו חשובים לנו ואנו חושבים שהם קריטיים לעתידה של ישראל ולעתיד העם היהודי, הגיע הזמן לקרוא בקול גדול, בציבור שלנו, פנימה:
החרדים הטובים - לטיס!