דרמה אנושית מרגשת: סיבוב מפתיע בהיכל היהודי של טיוואן

שלושים ושתים שעות הייתי השבוע בטאיפיי, בירתה של טיוואן - מדינת האי הנושקת לסין הניצבת בעשרות השנים האחרונות בעימות מתמשך ומחריף מול מעצמת הענק הסמוכה.

בלי להפריז בתיאורים, קרוב לוודאי שמדובר באחד מהמבנים המפוארים ביותר בטיוואן. לפחות חיצונית ובמידה רבה כנראה גם פנימית.

זהו בניין בן ארבע קומות. יש בו אולם אירועים גדול, בית כנסת מהודר בצבעי זהב, מקווה טהרה שמרצפותיו זהב טהור, מסעדה כשירה, גן ילדים יהודי. הקירות כולן מחופים בפרטי יהדות. זהו גם מוזיאון ליהדות. לאורך השבוע מתקיימים בו שיעורי תורה, ובשבתות מניינים לתפילות.

שש עשרה מיליון דולר עלה המבנה. מי שתרם אותם היה ג'פרי שווארץ, איש עסקים יהודי מקומי, עמוד התווך של הקהילה כיום. הוא תרם את כולם.

זה לא קרה ברגע ומאחורי הקלעים דרמה אנושית מרגשת. באירוע שהתקיים בשעת ערב של יום שלישי השבוע חשפו הרב טביב וג'פרי שווארץ את סיפור הקמתו של המבנה.

מעביר את התרומה

ההתחלה הייתה בשנת תשע"ח, יותר משנה לפני שבמרחק כאלף קילומטר, בעיר די אלמונית במחוז חוביי בסין השכנה, התגלה בשוק פירות־ים עירוני נגיף שעתיד לטלטל את העולם. הרב טביב הצליח ליצור קשר עם נשיא טיוואן ועם כמה אנשי ממשל נוספים, ושוחח עמם על הצורך בהקמת משכן של קבע ליהודי המדינה. במקביל הגיש בקשה לקבלת הקצאת שטח מהרשויות. בקשתו התקבלה ולבית חב"ד הוענק שטח במרכז העיר ובו מבנה. הקרקע ניתנה לעשרים שנה - נוהל חוקי במדינה. "כאשר שאלתי מה יהיה בעוד עשרים שנה", מחייך הרב טביב, "מיד הרגיעו אותי והסבירו שמעולם לא היה מקרה שבו נטלו קרקע בחזרה ממי שקיבל אותה".

במרכז הקרקע כבר ניצב מבנה על תילו. המבנה היה זקוק לשיפוץ מסיבי. העלות הייתה גבוהה, אבל לרב טביב הייתה כתובת בשביל למצוא בה עזרה: משרדו של ג'פרי, במרחק נסיעה קצרה מבית חב"ד. טביב נסע לג'פרי והציע לו ליטול חלק במיזם. בעבר, זמן קצר אחרי שהגיע לעיר, ניסה הרב טביב לרתום אותו להקמת מקווה טהרה. אז איש העסקים פחות התחבר, הוא חשב כי לא מדובר בפרויקט משמעותי מספיק על מנת להשקיע בו סכומי כסף רבים. אבל הפעם ניצוץ נדלק בעיניו. הוא החליט שהוא בעניין, ואף רוצה שהבניין יקרה על שמו.

הכל היה נראה מבטיח, עד שמחשבה אחת בלתי מציאותית טרפה את הקלפים ברגע: לג'פרי, שנשוי לאישה מקומית, עלה רעיון: למזג את קהילת השליח עם הקהילה הרפורמית של טיוואן. מבחינתו היה הדבר מתבקש. הוא שיתף את השליח ברעיונו ונענה בתגובה צוננת. הרב טביב הסביר לו כי הדבר איננו פשוט. "אנחנו לא יכולים לעבוד יחד", ניסה להפשיט לו מושגים. "העקרונות שלנו לא מאפשרים לנו לעבוד יחד. זה לא שאנחנו שונים בפרטים. כל היסוד שלהם שונה מזה שלנו, והוא כזה שאנחנו לא יכולים להשלים איתו, גם אם נרצה".

ג'פרי לא השתכנע. מאבק התחולל בנפשו: הוא חיבב את השליח, חפץ לתרום להקמת המבנה. הוא הבין את חשיבות הקמתו. עד אז היה מגיע לבית חב"ד לתפילות בימים הנוראים וכן להתוועדות שמקיים בכל שנה הרב טביב ביום הולדתו כ' בכסלו. מצד שני היה לו חלום: לחבר את שתי הקהילות היהודיות באזורו. הוא לא התכוון במהירות לוותר עליו. אבל השליח לא אמר נואש. לטיוואן הוזמן הרב יוסף חיים קנטור, השליח לתאילנד, על מנת לשוחח עם ג'פרי.

הרב קנטור סיפר לג'פרי על עיתון ה'ניו יורק טיימס' שהופיע בבוקרו של הראשון לינואר בשנת אלפיים למניינם. זה היה עיתון סימבולי, ייחודי. כך הוא היה נראה: בעמוד הראשון שוחזרו החדשות שהתרחשו מאה שנה קודם לכן, בראשון לינואר 1900. בעמוד השני הופיעו החדשות האקטואליות. בעמוד השלישי פורסמו תחזיות מה יתרחש בעוד מאה שנה, בראשון בינואר 2100. העמוד הזה היה כמובן פרי דמיונו הפורה של העורך. היה בו מאמר שדן אם רובוטים יוכלו להצביע בבחירות וסקירה על יחסי רוסיה אמריקה ועל ההגעה למאדים ולירח. השפעותיה ארוכות הטווח של מלחמת רוסיה ואוקראינה, אם תהיתם, לא נכללו בו. בתחתית העמוד הופיעו זמני הדלקת הנרות וכניסת השבת. באותה תקופה היה העיתון מציין בכל יום שישי את זמני הדלקת נרות וכניסת שבת - פרי יוזמתו של איש עסקים יהודי שרכש במשך כחמש שנים שטח פרסום בעמוד הכותרות על מנת לפרסם על השבת הקרבה.

כאשר שאלו את מו"ל העיתון, אדם קתולי ממוצא אירי, מדוע צירף לעמוד העתידי גם את זמני הדלקת הנרות, השיב כי אין לו דרך באמת לחזות מה יהיה בעוד מאה שנה, העולם הוא תזזיתי מידי, אבל דבר אחד הוא בטוח שגם בשנת 2100 למניינם יהיה רלוונטי: הדלקת נרות של יהודיות בערב שבת.

"אם אנחנו רוצים להקים דבר שיישאר לדורות הבאים", אמר הרב קנטור לג'פרי, "אנחנו מוכרחים לעשות אותו בדרך של היהדות המקורית, כמו זו הנהוגה בבית חב"ד, כי בדרך הזו לא מתפשרים על ההלכה אלא שומרים על אותן עקרונות שיהודים במשך אלפי שנים הקפידו עליהן. כך נדע בבירור שגם בעוד מאה שנה המקום יוסיף ויפרח".

ג'פרי השתכנע.

אבל לא לזמן ארוך.

לקראת חגי תשרי תשע"ט נסע ג'פרי למשפחתו בארצות הברית. הוא ביקר אצל אימו וסיפר לה על הנדבה שהחליט להעניק לבית חב"ד. אימא שלו לא אהבה את מה ששמעה והביאה אותו לרבה הרפורמי. זה שכנע את ג'פרי כי חב"ד זו 'כת' קיצונית מידי עבורו. "הילדים שלך", גילה לו, "לא יוכלו בכלל לבקר בבית חב"ד, הם לא יהודים עבורם".

ג'פרי התייחס ברצינות לדברים ששמע. הוא מיהר ליצור קשר עם הרב טביב. "האם הילדים שלי אינם יהודים?" שאל בישירות את השליח. הרב טביב מעולם לא התעמת עם ג'פרי על הסוגיה וחשב שכבר מכיר את ההלכות, והשיב לו בפשטות שילדיו אכן אינם יהודים לפי ההלכה. "אם ככה איך אתה מצפה שאעזור לך להקים מבנה שבו הילדים שלי בעצמם לא יהיו מקובלים?" ביקש ג'פרי לדעת. הוא הודיע כי מבטל את התחייבויותיו. בינתיים לא יתרום לבית חב"ד.

התכניות נגנזו.

• הרב טביב, איך הרגשת?

"לא קל לקבל כזו שיחה, כמובן. דיברתי אז עם הרב קנטור והוא אמר לי שעדיף ככה מאשר שג'פרי יחשוב אחרת מהאמת".

• תורמים אחרים לא היו?

"יהודים רבים אחרים היו מוכנים כמובן לעזור, אך אפשרויותיהם לא התקרבו לאלו שהיו בידיו של ג'פרי והוצרכו להקמת המבנה. כך שהבנייה נעצרה".

• וג'פרי ניתק את הקשר עמך לגמרי?

"לא. נשארנו בקשר. מטבע הדברים הידידות בינינו פחתה לאור מה שאירע, אבל עדיין על קשר".

הכל מתהפך

חודשים אחדים חלפו. ערב כ"ב שבט תשע"ט. יום השואה הבינלאומי. 27 בינואר 2019. הרבנית טביב שוהה לצד אלפי עמיתות שליחות בכינוס השליחות העולמי, מתפללת בציונו של הרבי מליובאוויטש בניו יורק. בעלה באותה שעה עומד בטקס השנתי הממלכתי לציון התאריך שבו שוחרר בשנת תש"ה מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים. לצדו נשיאת טיוואן. הוא ניגש אל המיקרופון ונושא את תפילת יזכור, לזכרם של מיליוני היהודים שנעקדו על קידוש השם. זה אירוע קבוע שבו נוטל הרב טביב חלק במקום שליחותו.

הרב החסידי, עטור בזקן וחבוש בכובע קנייטש בלתי אופנתי, ממלמל בעברית. הנוכחים אינם מכירים את השפה. לא הרחק ממנו בכירים בממשל, מוזמנים מכובדים, אישי ציבור. וגם מקורב ותיק שלו, ג'פרי.

"לא ידעתי שג'פרי היה בקהל באותו אירוע", מספר הרב טביב. "ימים אחרים אחרי האירוע, בחודש אדר, הוא התקשר אליי והזמין אותי למשרד שלו".

הרב טביב התיישב במשרד שהיה מוכר לו היטב מביקוריו הקודמים. "אתה מתפלל?" שאל ג'פרי את הרב החב"די. הרב טביב השיב בחיוב. "אתה מתפלל חזק?" הוא הוסיף, חיוך קל על פניו. הרב טביב השיב שוב בחיוב, לא מבין למה מתכוון ידידו.

ג'פרי מיהר להסביר: "אני רוצה להגיד לך שהתפילה שלך נענתה", אמר. "הייתי שם בטקס יום השואה וראיתי אותך מתפלל בלשון הקודש, מתנועע, מדבר בשפה שאף אדם בעולם לא מבין. הנשיאה הייתה שם, כל הממשלה הייתה שם. חשבתי לעצמי מה אדם כמוך עושה שם. ואז הבנתי. הבנתי שאם אפתח את מכשיר הטלפון שלי ובמנועי החיפוש האינטרנטיים אכתוב את המילה יהודי, Jew, התוצאה שאקבל תהיה תמונה של יהודי כמוך. עם ציצית וזקן וכיפה על הראש, עם כובע. ככה נראה יהודי. חשבתי אז לעצמי: אני מגדיר את עצמי כיהודי, אבם האם אני הדוגמה ליהודי? הסתכלתי עליך ואמרתי לעצמי שאתה הוא דוגמה ליהודי, כמוך על יהודי להיראות".

ג'פרי סיפר לרב טביב: "כינסתי את המשפחה שלי אחרי הטקס, את הילדים הלא יהודים שלי, ואמרתי להם: תקשיבו, אני יהודי, אבל יהודים אינם נראים כמוני, הם נראים כמו הראביי. כמו הראביי של בית חב"ד. ולכן אני רוצה לבנות מרכז יהודי שיהיה בשביל יהודים, ויתנהגו בו כפי שיהודים מתנהגים".

ג'פרי לא הציב מעתה תנאים. "אני לא אתערב בניהול המבנה", אמר לרב טביב, "תנהל אותו כפי שאתה מוצא לנכון, אתה תקבע את החוקים. אני רק רוצה שהחזות החיצונית תהיה במושגים שלי, כמו שאני אוהב, שיהיה הכי יפה ומהודר שאפשר, ותוך אישור שלך שהדבר מסתדר עם ההלכה היהודית".

סיבוב במסדרונות בית חב"ד טיוואן החדש מסביר למה התכוון ג'פרי.

"איפה אתם אוחזים בבנייה?" ביקש ג'פרי לדעת באותה שיחה גורלית בשלהי חודש אדר תשע"ט.

"אנחנו לא אוחזים", השיב לו השליח, "לא הצלחתי להתחייב שיהיה לי איך לשלם את כל עלות הבנייה ולכן טרם חתמתי על החוזה שקיבלתי מהממשל".

ג'פרי מיד אמר לרב טביב: "תחתום, אני משלם".

שש עשרה מיליון דולר עלתה הקמת הבניין. ג'פרי נידב את הסכום כולו. הפועלים החלו לעבוד כבר בשנת תשע"ט. כעבור חצי שנה פרץ נגיף הקורונה וטיוואן נסגרה לזרים. אז גם הבינו בבית חב"ד כי לג'פרי לא יצטרפו תורמים מבחוץ. בכל תקופת הקורונה נותר הרב טביב במקום שליחותו. גם כשבחוץ העולם נכנס לסגרים, בטיוואן המשיכה הפעילות להתנהל כמעט כרגיל בשל מדיניות הממשלה. בכל שבת נערך מניין לתפילות. בשנה שעברה, תשפ"ב, הושלמה הקמת המבנה החדש ופעילות בית חב"ד עברה כולה אליו. השבוע ביום שלישי הוסר הלוט באופן רשמי. הבית החדש נחנך.

"בית ג'פרי ד. שוורץ, מרכז קהילתי יהודי".