המורה המוצלחת חטפה מהמנהלת ועוד נאלצה להתנצל | סיפור מטלטל

אני מורה בבית ספר יסודי בית יעקב לבנות. אספר קצת על עצמי לתועלת הסיפור בלבד.

>> למגזין המלא - כנסו <<

אני מאוד לבבית, אוהבת לתת מעצמי. אשת שיח, חברותית, אוהבת לעזור ממקום מאוד אמיתי. ומעל הכל יודעת להכיל את הסביבה שלי, בהקשבה, בעצות טובות, ובאהבה גדולה לעולם. תמיד דודי אומר לי: "את כל כך טובה ובעלת מידות, שמי שלא מסתדרת איתך, צריך לשלוח אותה לבדיקה".

בית הספר בו אני מורה, נמצא באחד הריכוזים החרדיים בדרום. הקשר בין המורות מאוד טוב ומעבר למצופה. אנו בקשר גם אחר שעות העבודה, ואני מאוד מקובלת שם. זה מקבל ביטוי במורות שאוהבת לשפוך אצלי את ליבן, לספר על עצמן, להיוועץ, הן תמיד יודעות שיש כאן חברה ששומעת ומכילה, ויודעת לכאוב את כאבן ולשמוח בשמחתן.

כך גם עם התלמידות שלי. תמיד להיות עורכת הדין שלהם, ולא השופטת. זו השיטה שלי, והיא עובדת. כי מבחינתי כל הסיבה שאני שם, היא בכדי לתת ביטחון לכל ילדה, ולהראות לה כמה היא שווה יותר ממה שהיא חושבת. כך עברו להן שנתיים מלאות בסיפוק, שלקחו אותי למקום מאוד גבוה בבית הספר.

עם מנהלת בית הספר, חדווה, היה לי קשר מצוין. אפילו שיחות טלפון היו בינינו, והיא הייתה אחת נשות השיח שלי. היא מונתה על ידי בעלה - המנהל הראשי של המוסדות, להיות המנהלת של בית הספר. עד המינוי, הייתה חדווה עקרת בית מדהימה, וההקפצה להיות מנהלת הייתה התרגשות גדולה עבורה, ומציאות של עמדת כוח משמעותית בחייה.

הכל היה טוב ויפה, עד השנה השלישית שלי שם.

הרגשתי שמנהלת בית הספר שם, פניה אליי לא כתמול שלשום. זה קרה בהדרגה. זה החל בעקיצות שהייתי מקבלת ממנה מידי פעם, ובביקורי פתע אל תוך הכיתה שלי. לא פעם קרה כשפתחתי את הדלת באמצע השיעור בכדי לצאת, ונבהלתי כהוגן כשהיא מאחורי הדלת מנסה לשמוע אותי וסתם לחפש אחריי. אני לא יכולה לתאר את הרדיפה שהרגשתי בכל פעם, זה היה כל כך אישי ולא מידתי בעליל.

אבל שמתי לב למשהו נורא: כשהפיקוח היה מגיע או סתם מפקחת הייתה עושה ביקור פתע, היה חשוב למנהלת שייראו אותי, שידברו איתי. פתאום היא חייכה אליי, ותמיד שמרה אותי קרובה אליה באירועים כמין אלו, אבל שזה נגמר, כבר לא היה לה צורך בי.

הרגשתי רע. כמו סמרטוט, שכשמלוכלך אז צריכים אותו והוא קרוב יותר מתמיד, אבל אחרי השימוש בו, הוא נזרק בביזיון אל הדלי הסרוח. אבל תמיד נזכרתי בדברים של דודי: "מי שלא מסתדרת איתך, צריך לשלוח אותה לבדיקה".

ואז החלה הסלמה במערכת היחסים העכורה אליי, בפומבי.

המנהלת נכנסה אל חדר המורות, בעוד אני מעלעלת במבחנים, היא מבקשת משהו כללי ומבקרת אותי בזלזול אל מול כולן. זהו, כאן זה רגע אחר, כאן זו הכרזת מלחמה. על דל שפתיי הייתה לי תגובה, שאם הייתי אומרת אותה, הייתי יוצאת הכי 'גדולה'. אבל לא. החלטתי שלא. אני שותקת, וזהו. אבל החלטתי לפנות למנהלת באופן אישי. "המנהלת כועסת עליי על משהו?", שאלתי בנימוס. "לא", ענתה בקור רוח. "אם למנהלת יש משהו לומר לי, אני יכולה לשמוע", אמרתי. "לא כל הערה שלי זה אומר שאני כועסת", ניסתה המנהלת להאשים אותי בנחיתות.

אבל לא שיערתי לעצמי כמה האירוע הזה בחדר מורות, גרם לרעידת אדמה בבית הספר. המורות היו בהלם על השיטה, על המגמתיות להפיל את רוחי. כמה מחברותיי פנו אליי להזדהות על מה שהיה שם בחדר המורות, הם כבר לא יכלו לשאת זאת יותר. ואני החלטתי עדיין, לא להשתמש בשלל הנשקים העומדים לרשותי, כי תמיד ידעתי, שלקב"ה יש תוכניות שאני בטוח לא יודעת עליהן, ואני לא צריכה לתקן את העולם, אלא רק את עצמי. נכון, במעמד שלי זה קשה מאוד, הרי לכולנו יש כבוד ואגו מסוים, אבל כשצריך לגדול, מדפדפים את זה.

המצב רק החמיר יותר, הרדיפה אליי הייתה ממש ממוקדת מצד המנהלת. אם לכולן היו הנחות, לי הכל היה על פי הספר. ודברים שאני עשיתי וייצרתי, הפכו מצד המנהלת ללא רלוונטיים, או שאחרות היו מקבלות עליהם קרדיט. הייתי מוכנה לוותר על קרדיט ככל שיהיה, אבל לא יכולתי לתת יותר את הלחי השנייה.

הרגשתי שהימים שלי במוסד הזה ספורים. לא יכולתי לשאת את זה יותר, ולא היה אכפת לי בכלל מי מנצח ומי מפסיד במערכה הזו, כי למלחמה צריך שתיים, ואני לא נתתי את חלקי. ומעל הכל הרגשתי כמו רופאה שמגיעה לתת עזרה, ומנהל בית החולים מפריע לה.

זהו, החלטתי, לשם אני לא חוזרת יותר.

לאחר שיחות הטלפון מחברותיי המורות על היעדרותי, הגיע תורו של המנהל שמאוד העריך את עבודתי, וידע מי אני באמת. הוא לא יכל לתת לזה לקרות, הוא התקשר פעם אחר פעם וביקש ממני לחזור. אבל גם דודי לא הסכים לזה, והבהיר לו שזה לא יקרה.

המנהל העביר אותי לבית ספר אחר ממוסדותיו. אני לא אשכח את התקופה הזו איך חזר לי האור לפנים, הרדיפה הסתיימה, הנה אני במקום שלא מפריעים לי לעשות את מה שאני יודעת הכי טוב.

אבל המנהלת לא יכלה לחיות עם המציאות הזו. כאילו יצא שאני עזבתי את בית הספר שלה, ובעלה העביר אותי לבית ספר אחר ששם אני מתפקדת מצוין. זה נראה לא טוב, זה מוציא אותה בעייתית קצת.

הוא התקשר לבעלי, והסביר לו שזה מורכב מדי.

"אתה צריך להבין אותי, זאת אשתי. אני לא יכול לתת לזה להמשיך ככה, כאילו לקחתי אותה למוסד אחר, אבל הסיפור ביניהם לא נסגר"

"נכון הרב, אני מבין אותך, אבל אל תדאג, אשתי לא מקפידה עליה הכל בסדר"

"לא לא, לא הבנת אותי. אתה צריך לדעת, שבכדי שאשתך תוכל להמשיך במוסד שלי, היא צריכה ללכת לאשתי, לקנות לה משהו, זה לא יכול להמשיך ככה"

"מה??? כבודו מדבר ברצינות? אני חשבתי שאתה מתכוון לומר שאשתך רוצה להתנצל על ההתעללות שלה באשתי, ואתה עוד מבקש ממני לשכנע אותה להגיע להתנצל אצל אשתך?

"אין מה לעשות, ככה זה לא ימשך, תבין אותי"

הייתי בהלם. איך אני זו שצריכה עוד ללכת אליה, לקנות לה משהו... זה היה גדול עליי.

אבל תמיד דודי היה אומר לי משהו, שפתאום ביקר אצלי בראש, "אולי מה שעובר עליך עכשיו, זאת הסיבה שאת כאן", שזה הפירוש לפסוק "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד יד) הקב"ה לפעמים מביא אותנו לרגעים בחיינו, שהם כל המהות של החיים עצמם. אנו יכולים לעשות הרבה דברים שנראים גדולים, אבל הנה הדבר הזה, בדיוק את זה צריך לעשות עכשיו.

מצאתי את עצמי בוקר אחד בביתה של המנהלת, עם משהו שקניתי לכבודה. חיבקתי אותה ואפילו התנצלתי, גם אם חשבתי שלא הייתי צריכה. היא הייתה נרגשת ומבולבלת, ודי נבוכה. "טוב שבאת", אמרה בחיוך שכבר הספקתי לשכוח.

בדרך כלל בסיפורים מעין אלו יש איזו סיומת של "ואז זכינו אחרי שנים לישועה שציפינו לה"... וכו'. אבל אני חושבת שהישועה הגדולה היא, האפשרות להוריד את הראש גם כשבשכל האנושי זה לא צריך להיות, ואין היגיון כך לנהוג. זה מבחינתי הדבר הגדול ביותר שקיבלתי, כי אם זה קרה בקנה מידה גדול שכזה, זה יקרה בעז"ה גם בדברים הקטנים יותר.

היו כאלו מחברותיי, שלא אהבו את ההתרפסות הזו, וטענו שאסור לתת לאנשים כאלו הרגשה שהם צודקים, כי הם לא משתנים ולבינתיים אחרים ימשיכו לסבול מהם. נכון, יש משהו בזה, אבל רק אם כל אחד ואחת מאיתנו ידאג לתקן את עצמו, רק אז העולם יהיה טוב יותר.

למדתי מזה כמה דברים חשובים:

א. לדומיננטיות יש מחיר, ופעמים הוא כבד מדי. חשוב לקלוט את הסובבים אותנו, לשים לב לאלו שקשה להם לקבל אותנו כמו שאנחנו, גדולים מדי. לתת להם הרגשה שמעמדם לא מתערער כשאנחנו איתם.

ב. הדימוי העצמי של כל אחד מאיתנו, הוא הנוגדן לווירוס הזה. לכל אחד יש משהו מיוחד והוא טוב במשהו אחר, וככל שאנו יודעים מה אנחנו באמת, כל נוכל לקבל את הסביבה שלנו איך שהם, ללא פחד על מעמדנו.

ג. "חשוב לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך". צריך שיהיה חשוב לנו, שיהיו סביבנו אנשים מתונים, שיגרמו לנו לבצע דברים מתוך מחשבות טובות, ושייצא מפיהם דיבורים טובים. אני רק חושבת אם היה לי בעל לוחמני שהיה מחמם את הגזרה, באיזו זירה הייתי עכשיו?!