1:
״ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שׁתי אתתי אלה בקרבו״
בפרשת ״בא״ הקב״ה מסלים את עוצמת שלושת המכות האחרונות.
הפרשה הקודמת הסתיימה במכת ״ברד״, שם ראינו בפעם הראשונה התייחסות שונה מצד פרעה אל הקב״ה.
פעם ראשונה שפרעה מראה ניצני חרטה והבנה שיש כח גדול מעליו, זאת הפעם הראשונה שהוא מודה ואומר: ״חטאתי הפעם, ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״.
אך מייד חוזר לסורו ומסרב לשלוח את עם ישראל.
כדי שמשה לא יתייאש מלהמשיך בשליחותו אומר לו הקב״ה שלמרות שפרעה כבר הודה שהוא ועמו הרשעים, הסיבה שמייד חזר בו היא כיוון שה׳ הקשיח את ליבו, וזאת כדי להמשיך להעניש את מצרים בעוד כמה רבדים של עונשים קשים.
לכל מכה ומכה מעשרת המכות יש את הסיבה המיוחדת לה.
כל מכה באה להעניש את פרעה והמצרים על עניין אחר.
לא פחות חשוב, כל מכה מוסיפה קידוש ה׳, שכל העולם יראה את גבורת ה׳, גם בדור הזה ולכל הדורות הבאים.
2:
משה ואהרון מגיעים שוב לפרעה ומזהירים אותו שאם הוא לא חוזר בו, ה׳ יביא מחר כמויות אדירות של ״ארבה״ שיסתירו לגמרי את השמש ויגרמו לחושך, יאכלו את כל הצמחים שלא נהרסו בברד ואת מה שהספיק לצמוח, יכנסו לתוך הבתים ובפעם הראשונה ישנו את טבעם וינגסו גם בבני אדם שלא יצליחו לראות אותם בגלל החושך אלא רק לשמוע את שיקשוק כנפיהם ולהרגיש את נשיכתם.
משה ואהרון קבעו את תחילת מכת ״ארבה״ ליום המחר כדי לתת שהות לפרעה לחזור בתשובה.
מזה נוכל ללמוד שלא משנה מה מצבנו הרוחני, תמיד מחכה לנו הקב״ה עד הרגע האחרון שנחזור בתשובה.
לאחר דברי משה ואהרון, מיעצים היועצים לפרעה שכדי שלא תהרס מצרים כדאי לשלוח את הגברים של בני ישראל אך לא את הנשים והטף.
משה לא מסכים ודורש שכולם ללא יוצא מן הכלל יצאו ממצרים ופרעה מבין מזה שהסיבה האמיתית היא לא כדי לזבוח אלא כדי לברוח.
בלעם שהיה עוזרו של פרעה מגרש את משה ואהרון מהארמון וסולל את הדרך לשלושת המכות הבאות.
במשך כל היום והלילה הוליך ה׳ רוח מזרחית ובבוקר הגיעו למצרים נחילי ענק של ארבה שכמו הבטחת משה לפרעה הסתירו את השמש וגרמו לחושך במצרים, סתמו את מקורות המים, נשכו עקצו וניקרו את עיני המצרים למוות, אך העונש העיקרי היה שאכלו את כל צמחיית מצרים עד שלא נשאר שם עלה ירוק אחד.
בספר ״תנא דבי ר׳ אליהו״ כתוב: ״למה הביא הקב״ה עליהם מכת ארבה, מפני שעשאו את ישראל לזורעי חטים ושעורים וכל מיני קטניות, לפיכך הביא עליהם ארבה וכלה כל מה שזרעו להם ישראל״.
ובספר ״תורה תמימה״ מסביר שעשו המצרים את ישראל עובדי אדמה כדי שלא יכנסו לבתיהם וימעטו בפריה ורביה.
העבודה בשדות היתה רחוקה מהבית מה שגרם לגברים להשאר לישון במקום עבודתם ולא לחזור לישון בבתיהם.
המצרים חשבו שבכך הם יצליחו לעצור את קצב הילודה בעם ישראל, אך נשות ישראל הצדקניות לא ויתרו והגיעו אליהם לשדות כדי לא לוותר על מצוות פריה ורביה.
3:
״ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה..״
שואל ה״אור החיים״ הקדוש, מדוע כתוב ״ויאמר״ שהוא לשון אמירה רכה, ולא ״וידבר״ שהוא לשון קשה.
ועוד, מדוע כתוב ויאמר ״ה׳״ בלשון ״הוי״ה״ שהוא שם של מידת הרחמים, ולא נכתב ויאמר ״אלוקים״ שהוא שם של מידת הדין.
מסביר ה״אור החיים״ הקדוש שהלשון הרכה לא מכוונת לפרעה אלא למשה, כי דברים אלו על תכלית המכות ועונש הרשעים, ״הם דברים שישמח בהם צדיק כי חזה נקם״, כלומר סופסוף הוא מרגיש שהקב״ה מעלה הילוך לקראת פיתרון, מה שלא היה כן במכות הקודמות, שם עדיין לא בישר הקב״ה למשה את תכלית וסוף המכות.
לכאורה קשה, הרי זה לא פעם ראשונה שכתוב ״ויאמר ה׳״ בלשון רכה, הרי גם במכות הקודמות כששלחו ה׳ את משה להתרות בפרעה, מופיע כמה פעמים הלשון ״ויאמר ה״, אם כן מדוע רק כאן הקשה ה״אור החיים״ את שאלתו?
בספר ״אור יקר״ מתרץ שעד עכשיו היה אפשר לפרש שאכן שלח הקב״ה את משה מצד החסד והרחמים להתרות בפרעה, אולי ישוב בתשובה ולא יאבד.
אבל עכשיו שאמר ״כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו״, אי אפשר לומר ששלח את משה כדי להתרות בפרעה אולי יחזור בתשובה, הרי הקב״ה בעצמו טירפד את זה והכביד את לבו.
לכן דווקא פה שואל ה״אור החיים״ את שאלתו, מדוע כתבה התורה בלשון רכה, הרי לכאורה דווקא פה היה מתאים יותר לשון ״וידבר״ שהוא לשון קשה.
על זה תרץ ה״אור החיים״ הקדוש את מה שתרץ.
אני הקטן חשבתי על עוד דרך לתרץ את השאלה על ה״אור החיים״ הקדוש.
אחד הדברים הקשים בשליחותו של משה היה שהוא לא הצליח להבין את ההגיון מאחורי המהלכים שקרו נגד עיניו.
משה רואה שכנגד כל הגיון, פרעה משנה את דעתו ולבסוף מתחרט.
בסוף פרשה שעברה, במכת ״דבר״, שוב קורה משהו מנוגד לכל הגיון, הרבה יותר לא הגיוני ממה שהיה עד עכשיו.
פעם ראשונה שפרעה נכנע ומודה בפה מלא: ״חטאתי הפעם, ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״.
פה לכאורה כבר בטוח משה שזהו, פרעה לא יעז לעשות מעצמו צחוק ולהתחרט.
אך לתדהמת משה, ״וירא פרעה כי חדל המטר והברד.. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל..״.
חוסר ההגיון מקשה מאד את שליחותו של משה.
קשה לנו להיות שליחים של מישהו בדברים חסרי הגיון.
משה לא חשב להפסיק ח״ו את שליחותו, אך הבלבול כנראה גרם לו צער.
לכן, כשבא הקב״ה סופסוף להסביר לו שיש הגיון מאחורי המהלכים שלו, ״ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו״.
דברים אלו משמחים את משה, מורידים את צערו וגורמים לו להמשיך בשליחותו והפעם בלב שלם.
זאת הסיבה שנאמר כאן ״ויאמר ה׳״ - בלשון רכה.
4:
אם היה רוצה הקב״ה להלחם ולהשמיד את פרעה והמצרים, היה יכול לעשות את זה בפעם אחת ולא בפינג פונג של משא ומתן ועשרת המכות.
אם היה רוצה הקב״ה לשחרר את עם ישראל, היה יכול לעשות זאת ברגע אחד בלי תנאים מוקדמים וחודשים של הכנות.
נלמד מזה שגם פרעה הרשע, הוא עצמו אינו אויב של הקב״ה, אויב הם מעשיו ודעותיו.
ה׳ מתייחס לפרעה כאחד מבניו, אמנם לא בן מועדף אבל עדיין בן.
לכתחילה אין ברצונו להשמיד את המצרים עצמם אלא את מה שהם מייצגים.
הקב״ה נותן להם תקופה ממושכת של התראות לפני ביצוע גזר הדין.
גם כשטבעו המצרים בים סוף, אמר הקב״ה למלאכים ״מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה״?
מסופר בגמרא במסכת ״ברכות״ על בריונים שגרו בשכונתו של ר׳ מאיר והיו מצערים אותו.
התפלל עליהם ר׳ מאיר שימותו.
שמעה זאת ברוריה אשתו והעירה לו, הרי כתוב: ״יתמו חטאים מן הארץ״ ולא ״יתמו חוטאים״.
עדיף להתייחס למעשים שלהם ולא לגופם ממש,
עליו להתפלל שיחזרו בתשובה ולא שימותו חס ושלום.
שמע ר׳ מאיר לעצתה, התפלל עליהם ואכן הם חזרו בתשובה.
נמצאים אנו בזמנים שבריריים שמפלגים את עם ישראל לשניים.
חלק מהנצחונות של הגוש שלנו גרמו לגוש השני להתרחק מאד משאריות היהדות שהיו להם עד עכשיו.
כל הצלחה שלנו בנושאים שקשורים איכשהוא לדת, גורמת אוטומטית לגוש השני לברוח משם בשאט נפש, זלזול ושנאה.
בתכלס מה זה אומר? להתרחק בעצם מהקב״ה.
עומדים כנגדנו חלק גדול וחשוב מעם ישראל, במחשבה ראשונה הם נראים לנו כ״ערב רב״ מסוכן שצריך לסלקו מחיינו.
אלא שאולי אנחנו טועים בגדול?
אולי הקב״ה אוהב אותם לפחות כמונו?
אולי הוא מצפה מהם בכליון עיניים שיתקרבו אליו?
אלא שאנחנו גורמים חס ושלום הפוך, מרחיקים אותם במקום לקרב.
אולי כדאי בתקופה הספציפית הזאת להשתדל להחמיר דווקא בבן אדם לחברו.
לוותר על עקרונות שהיו ויהיו חשובים בהמשך, אך כרגע מתגמדים לעומת האסון הנורא שנקרא ״מלחמת אחים״.
כתוב שמהרסייך ומחריבייך ממך יצאו, אין הכוונה שישנם מקרים בהם אנו עלולים להזיק לעצמנו, אלא הרבה יותר מזה.
לעולם!!! רק אנחנו יכולים לפגוע בעצמנו.
אויבנו הם ס״ה שליחים כדי להביא עלינו את מה שגרמנו אנחנו.
אולי כדאי לשכוח לרגע את קוד הלבוש בכניסה לכותל, את העיסוק הקולני בענייני שבת קודש, וכן, אפילו את הדיבור על חמץ בבתי חולים.
אולי כדאי קודם לקרב את מי שהרחקנו, להוריד את להבות השנאה, ואז לאט לאט בסייעתא דשמיא, בסבלנות ובסובלנות, לנסות ללמד את עם ישראל בדרך של אהבה, את היופי של השבת, את חשיבות שמירת חג הפסח ואת הקשר בין מקום קדוש לצניעות הגוף.
דרך ארץ קדמה לתורה.
הסבירו לנו חז״ל שלא נצליח ללמוד וללמד אחרים תורה לפני שלמדנו להתנהג בדרך ארץ.
לתורה הקדושה אין אחיזה ללא הבסיס החשוב של דרך ארץ, של בן אדם לחברו, של אהבת חינם.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי