חורף תרצ"ב. ינואר 1932.
רחל פוזנר, אשת רבה של העיר קיל בצפון גרמניה הרב עקיבא ברוך פוזנר, מביטה על התמונה הקטנה שבידיה ובראשה מהדהדות שתי מילים. "Juda verrecke". יהודה תתפגר. יהודים תמותו. אלו מילות הדגל של המפלגה הנאצית, הזוכה לתמיכה נרחבת בגרמניה. בעוד שנה וחצי יהפוך היטלר לדיקטטור הבלעדי במדינה המרכז אירופאית ויתחיל להפעיל את שרשרת האירועים אשר תוביל בסיומה למלחמת העולם השנייה ולמותם של שישים מיליון בני אדם באכזריות ובהם מיליוני יהודים. בינתיים הוא זורע את מילות הארס שלו ומלהיב מיליוני צעירים באנטישמיות קיצונית.
>> למגזין המלא <<
הרבנית פוזנר יושבת בביתה ומתבוננת במחזה שאותו לכדה במצלמתה לפני שבועות ספורים. היא זוכרת היטב את אותו רגע, ביום שישי, ראש חודש טבת תרצ"ב, חג חנוכה. זו הייתה שעת אחר הצהרים מאוחרת, לקראת שקיעה, ליל שמיני של חג האורות - החג שמסמל את ניצחון האור, את הניצחון הבלתי אפשרי של החלשים מול החזקים, של היהודים מול האויבים החמושים. החנוכייה הקטנה מנחושת שרכשה עם בעלה לפני כחמש שנים הונחה על אדן החלון. שמונה נרות גדולים, שיספיקו לדלוק בכל פרק הזמן הארוך שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים, ריצדו והאירו. מאחורה, במטושטש, מעבר לרחוב, ניצב הבניין שמשמש את מטה המפלגה הנאצית, ועליו דגל צלב הקרס המפורסם. ברגע אחד של מחשבה החליטה הרבנית פוזנר להנציח את הרגע, את הנרות על רגע בית המפלגה שחורטת על דגלה הרג יהודים.
זו עתידה להיות אחת התמונות המפורסמות ביותר בעולם.
רחל הופכת את התמונה, שאך הגיע מבית הפיתוח, וכותבת עליו בכתב ידה, בגרמנית, את מה שהרגע המונצח מסמל בעבורה. כך היא כותבת בכתב יד מסודר על הגלויה: "יהודה מותי - אומר הדגל, יהודה תחיה לנצח! עונה האור".
הרבנית מוסיפה את תאריך הצילום בעברית ובלועזית ומחליטה לשלוח את התצלום לעיתון מקומי לצד כמה מילים אישיות. החיים אמנם עדיין סבירים בגרמניה, אבל בעיני רוחה רואה כבר הרבנית את הסכנה המתקרבת. בנרות החנוכה שהאירו ברחוב סופיינבלטר 35, מול המרכז האנטישמי הגדול בעיירה, היא מוצאת תקווה.
"תשארו מאוחדים"
התקווה לא נמשכה זמן רב. ביוני 1933, חודשים אחדים אחרי עליית המפלגה הנאצית לשלטון, עמד בתחנת הרכבת בקיל רב העיר, בעלה הרב ד"ר עקיבא ברוך פוזנר, ונפרד מחמש מאות יהודי הקהילה שליוו אותו.
זו הייתה הדרשה האחרונה שלו כרב. מאז, במשך עשרות שנים, סירב להתמנות לתפקיד רבני. באותו מעמד הוא זיהה את הסכנה המחרפת, את שנאת היהודים שבעבעה בחזקה והעידה על אסון קרב, וקרא לבני הקהילה ללכת, לנטוש.
"תישארו מאוחדים", הוא ביקש מתלמידיו ושומעי לקחו. "בכל מקום שתהיו תזכרו שאתם קהילה אחת, שאתם באים מקיל". לאחר מכן עלה עם רעייתו ושלושת ילדיהם על הרכבת.
קריאתו של הרב נענתה. בליל הבדולח, חמש שנים מאוחר יותר, עמד מספר יהודי העיר קיל על מחצית בלבד. שנה לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמצאו בעיר רק תשעה יהודים שהובלו אל מחנות ההשמדה. משפחת פוזנר עצמה התגוררה עד שנת תרצ"ה בבלגיה, מערבית לגרמניה. עם החפצים מגרמניה ששמרו עליהם בביתם נמנתה חנוכיית הנחושת.
בערב חנוכה תרצ"ה הגיעו בני משפחת פוזנר לישראל. הם הניחו את רגליהם על אדמת הקודש, בתום מסע טלטולים, הודות לאשרות כניסה נדירות שהשיג להם הרב הראשי לישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק משלטון הבריטים, והתיישבו בירושלים.
במשך עשרים וחמש שנה מאז, כמעט עד פטירתו, בכל שנה בחנוכה, הדליק הרב פוזנר נרות בחנוכיית הנחושת ששרדה את הטלטולים. בשנת תש"כ, כשהוא בגיל 68, העניק לו מי מבני משפחתו חנוכיית כסף והוא עבר להדליק בה. לימים עברה חנוכיית הנחושת לידי נינו, עקיבא מנסבך, הקרוי על שמו, בן בנו של בתו, שולמית מנסבך שקיבלה ממנו את החנוכייה.
סמל חי
זו הפכה להיות אחת התמונות המוכרות ביותר בעולם מאירופה שקדמה לשואה. התצלום שלכדה רחל פוזנר ע"ה הועבר והועתק לאורך השנים בין ארכיונים שונים והוצג בתערוכות ובספרים בנושאי יהדות גרמניה. לימים יוטל תיארוך התצלום בספק, בשל הסתירה הפנימית בציון השנים שבו (מחד כתבה פוזנר את השנה העברית, 5692, ומאידך את השנה הלועזית 1932, המתאימה לחנוכה של שנה אחת מאוחר יותר), אך מחקר שיתחקה אחר התצלום המקורי יביא לתיארוך מדויק. במשפחה מסבירים כי השנה הלועזית שצוינה היא מעת שקיבלה הרבנית את התמונה מהפיתוח.
כשנודע ל'יד ושם', המוסד הרשמי להנצחת זכר השואה הממוקם בירושלים, על התמונה הסמלית שנמצאת בארכיון עיתון גרמני, הזדרזו לרכוש אותה מהגרמנים. הם עוד לא ידעו כי החנוכייה המקורית, כמו גם התמונה, נמצאים בחיפה, אצל בתה של המצלמת מגרמניה. ב'יד ושם' הציבו את התמונה על אדן חלון במוזיאון, באזור שמסמל בית יהודי טיפוסי בגרמניה בתקופה שקדמה לשואה. רק שנים מאוחר יותר, לאחר שנבנה מוזיאון השואה בוושינגטון, נודע לאנשי 'יד ושם' כי בתה של המצלמת מחזיקה בחנוכייה המקורית.
כאשר קיבלו את המידע הגיעו אנשי 'יד ושם' אל ביתה שולמית מנסבך בחיפה וצילמו את החנוכייה. בנוסף הם ביקשו ממנסבך שתעביר להם את החנוכייה. הם רצו להציב אותה, כסמל חי, לצד התמונה בחדר במוזיאון. אבל מנסבך סירבה. ההסבר שבפיה שכנע: הסמל החי האמיתי לתמונה, היא הסבירה, מתרחש כאשר מדליקים בה את הנרות בכל שנה בחג האורות, לא כאשר מניחים אותה כאבן שאין לה הופכין.
בסוף התקבלה פשרה: החנוכייה תועבר ל'יד ושם' ותוצג במקום המתאים, אולם בכל שנה לקראת חנוכה תועבר לבני המשפחה כדי שידליקו בה את הנרות. רק אחרי חנוכה יחזור הסמל למוזיאון השואה.
כך זה מתנהל בשנים האחרונות. מי שיכנס לבית היהודי במוזיאון 'יד ושם' בימי החנוכה, יגלה סמוך לחלון, לצד התמונה המפורסמת, שלט ועליו הודעה כי החנוכייה "נלקחה זמנית". זו לא היעדרות, זו המשכיות. זהו סמל חי, זהו הניצחון האמיתי.
מסר דומה נשמע לימים, כך מיוחס לספר, מאת הרבי מליובאוויטש זצ"ל. באחת ההזדמנויות, כשעלה רעיון ברחבי העולם, להנציח את ששת מיליון הקדושים שמסרו את נפשם על קדושת השם במחנות ההשמדה האכזריים באמצעות הצבת כיסא ריק בליל הסדר סביב השולחן, הגיב לכך הרבי שהרעיון הוא חיובי ורצוי אולם בשינוי פרט אחד: שהכיסא לא יהיה ריק אלא מלא, מלא בעוד יהודי שביום יום לא מקפיד על שמירת תורה ומצוות, שליל סדר בחג הפסח לאו דווקא נכלל בתוכניות שלו, שבזכות היוזמה יקרא את האגדה ויאכל כזית מצה ומרור. זה הניצחון האמיתי על הנאצים, שרצו להשמיד את היהדות, לקעקע את שמירת המצוות, הסביר הרבי.
החנוכייה של משפחת פוזנר מסמלת לא רק את השואה, את התקופה החשוכה בתולדות עם ישראל במאות השנים האחרונות. בהדלקתה בכל שנה מחדש מתבצעת עוד "נקמה" בנאצים, נסתם עוד גולל על מה שרצו לחולל. נקמה רוחנית, יהודית, נצחית, אמיתית. עצם היעדרותה מ'יד ושם' בכל שנה, מסמלת משהו. מספרת על הנצחיות, על חיותו של עם ישראל.
בשנים האחרונות עקיבא מנסבך, נכדה של שולמית הקרוי כאמור על שם זקנו הרב פוזנר, מדליק את החנוכייה בכל שנה, בשמן. אביו הרב יהודה מנסבך נוהג לנדוד איתה ברחבי הארץ, בבסיסי צה"ל, בבתי ספר, ולספר את סיפורה.
השבוע נסגר מעגל. במעונו הרשמי של נשיא גרמניה בחמש השנים האחרונות, פרנק ואלטר שטיינמאייר, התקיים טקס הדלקת נרות חנוכה. החנוכייה הייתה חנוכיית הנחושת המפורסמת, והמדליק, שדמע מהתרגשות, היה נכדה של הרבנית פוזנר. החנוכייה המפורסמת בעולם היהודי חזרה לגרמניה, אל מעונו הרשמי של הנשיא, לאירוע יהודי מכובד.
באנו חושך לגרש
בחנוכה תש"ע, כמעט שמונים שנה אחרי אותו ערב שבת בין השמשות ברחוב סופיינבלטר 35, במעמד הדלקת נרות חנוכה בחוג המשפחה, נעמד עקיבא מנסבך, נינו של הרב עקיבא פוזנר, וביקש להקריא כמה מילים. הוא היה עטור במדי צה"ל, סביבו דודיו ובני משפחתו, ומולם על השולחן מנורת הנחושת שהפכה לאייקון של אור מול חושך, של ניצחון יהודי.
מילותיו המחורזות הדהדו בחלל הבית והוקלטו בידי הנוכחים. בעבור רבים היה זה רגע של סגירת מעגל מרגש ודומע. רגע של הגשמת חלום. מילותיה של הסבתא רבא רחל ז"ל הוגשמו במעמד הזה. הדגל הגרמני ביקש להרוג, אבל החנוכייה סיפרה שעם ישראל יחיה.
בתרצ"ב הַחֲנֻכִּיָּה בַּגּוֹלָה, בַּחַלּוֹן נִצֶּבֶת,
אֶל מוּל דֶּגֶל הַמִּפְלָגָה שֶׁעֲדַיִן לֹא שַׁלֶּטֶת.
"יְהוּדָה תִּמּוֹט", אוֹמֵר וּמַכְרִיז הַשִּׁיר,
אַךְ סָבְתָא לֹא נִרְתַּעַת וּבִשְׂפָתוֹ חוֹרֶזֶת:
"כָּךְ אוֹמֵר הַדֶּגֶל", אַךְ הַנֵּר שֶׁלָּנוּ מֵשִׁיב וְקוֹרֵא
"יְהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר".
בתש"ע הַחֲנֻכִּיָּה שׁוּב בַּחַלּוֹן נִצֶּבֶת,
אֶל מוּל הַדֶּגֶל שֶׁל הַמְּדִינָה שַׁלֶּטֶת,
הַנִּין, עֲקִיבָא, שֶׁעַל שֵׁם הַסָּב נִקְרָא,
בַּחַלּוֹן מַצְדִּיעַ וּמַדְלִיק הַמְּנוֹרָה.
סָבְתָא בַּמְּרוֹמִים תְּנִי תּוֹדָה וְשֶׁאִי תְּפִלָּה,
שֶׁלְּצִיּוֹן יָבוֹא גּוֹאֵל בִּמְהֵרָה.