האברך פנה אלי בדמעות: "אני רוצה לעזוב את הדת" | זה מה שעניתי לו

נפגשנו, אברך חסידי, פאות ארוכות וזקן ארוך, היה נראה שהוא מותש פיזית ונפשית.

>> למגזין המלא <<

הוא התיישב מולי והסתכל בי בעיניים נפוחות מבכי. יש מצבים שבהם האדם כל כך מתוח וקרוע נפשית שלפעמים רק הבכי הוא המילים והזעקה שלו.

הוא המשיך לבכות ולבכות בכי קורע לב והוא רק מלמל: "אין לי כוח לחיים הרוחניים, לחיי תורה ומצוות. אני באמת רוצה אבל לא מסוגל יותר. אני מותש, שבור, אין לי כוחות. מה השם רוצה ממני? האם השם אוהב אותי בכלל? האם השם רוצה אותי?".

כשנרגע מעט החל לספר: "אני באופי שלי אדם מאוד אמיתי. ומחפש את האמת, תמיד חיפשתי אחר רוחניות וקרבת השם.

אבל החינוך שקיבלתי מהוריי כנראה זה מה שמוטט אותי נפשית.

זה היה חינוך ללחץ - אם תעשה כך אז השם יתנהג אליך כך, ואם לא אז השם יתנהג אליך כך. כל הזמן לא מספיק ולא טוב מה שאני עושה. תמיד צריך עוד ועוד לעשות.

אם פעם אחת לא שמרתי את העיניים אז כל מה שעשיתי נגמר נאבד וכלא היה כלום. החינוך אצלי היה - אם תלמד, תתפלל ותעשה מצוות יהיה לך שכר, ואם לא - יהיו לך עונשים.

על כל דקה של ביטול תורה ישרפו אותך. הייתי מרגיש שהשם אף פעם לא מרוצה ממני ולא שמח בי. כל השבתות והחגים נהפכו אצלי לסיוט. מרוב שאמרו לי שהשבתות והחגים זה זמן גבוה.

אז הייתי מעמיס על עצמי מבחינה רוחנית. אני אדם אמיתי ורציני ולקחתי את מה שאומרים לי ברצינות. אבל זהו, אני מרגיש שאני לא יכול לעמוד בלחצים הרוחניים האלו יותר. אני ממוטט, הגעתי למצב שאני לא יכול יותר להתפלל, ללמוד, פשוט לא לעשות כלום".

כל כך ריחמתי על הצדיק שישב מולי, אני מכיר כל כך את סוגי הנשמות האלו, אוי כמה ריחמתי עליו. הייתה לי שיחה ארוכה עם אותו אברך. הסתכלתי לתוך עיניו המיוסרות ואמרתי לו: "אתה יודע שהשם אוהב אותך! השם אוהב אותך!
תנשום נשימה עמוקה, תסגור את העיניים ותחשוב רק על המשפטים האלו: 'השם אוהב אותי. השם רוצה אותי. השם אכפת לו ממני. השם משגיח עליי. השם מרחם עליי'. .תרפה, תשחרר, תחשוב על המשפטים האלו. השם הוא טוב, הוא טוב".

ראיתי שהאברך שיושב מולי נמצא שוב בסערת רגשות ושוב דמעות נגרו מעיניו. "מתי אמרו לי את המשפטים האלו?" שאל, "רק אמרו לי מה אני חייב וצריך ומוכרח לעשות... וכמה החג הזה זה זמן גדול וחשוב וענק ואפשר לפעול את כל הישועות ואם לא אז אני מפסיד. ולא אמרו לי משפט אחד פשוט: השם אוהב אותך בכל דבר קטן שאתה עושה".

אמרתי לו: "הרי אתה מתפלל בכל יום בשחרית בברכת קריאת שמע: 'אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו'. השם אוהב אותך השם חומל עליך".

כותב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ז'): "אהבה רבה" – הברכה היא על גודל האהבה, ו"אהבת עולם" – על נצחיות האהבה... השם יתברך אוהב אותנו תמיד לנצח.

בתפילת יו"ט ובר"ה וביוה"כ אנחנו אומרים: "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו", השם אוהב אותנו, השם רוצה אותנו.

כתוב בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' דף ה'): "אמר רבי יהודה: אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו".

אני פוגש הרבה פעמים בני נוער, אברכים, יהודים יקרים שנופלים ברוחניות או אפילו ח"ו נושרים ממש מהדת. ואני שוב ושוב רואה שאחד הגורמים לכך הוא, שהם קיבלו חינוך של לחץ ופחד ולא חונכו שהשם הוא טוב, אוהב, חומל ומרחם. ושכל דבר רוחני הכי קטן זה שווה וחשוב בעיני השם. וזה חלק מהדברים שגורמים שיהיה לילדים ובני נוער התניה טובה מרוחניות.

מסרתי שיחה לבחורים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז חמורות שנמצאים בין הרחוב לבין... ישבתי איתם בחושך ורק אמרתי להם תזכרו תמיד כמה השם אוהב אתכם ורוצה אתכם והוא הכי מרחם עליכם. חזרתי על המשפט הזה עשרות פעמים. הבחורים לא דיברו מאומה באותה שיחה אבל הנשמה שלהם הרגישה אהבה, את האמת שהם חיכו לשמוע כל כך הרבה שנים.

אני יכול להגיד לכם שהראש ישיבה התקשר אליי אחרי השיחה ואמר לי: "לא תאמין עד כמה הבחורים מרוגשים ובהתעוררות".

אלו מילים שהם לא שמעו אף פעם.

בסוף מה שמנצח זה מחשבות של אהבה וחמלה וזוהי גם האמת וכן אומר ירמיהו הנביא (פרק ל"ב פסוק ב'): "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך".

מה הבעיה לדבר בשפה של אהבה (והרי אנחנו מתפללים ומברכים: "הבוחר בעמו ישראל באהבה") להחדיר את האמת הזו לילדים לבחורים ולכולם, השם אוהב אותנו השם רוצה אותנו השם נהנה מכל דבר הכי קטן שאנחנו עושים השם הוא אבא שלנו.
כאשר אתה גדל מתוך כך הסיכוי שתהיה מחובר לתורה ולמצוות גדל מאוד.

שיחנכו שכל דבר קטן ואפילו קטנטן שיהודי עושה, נחשב בשמיים כדבר כביר ועצום ויש להשם יתברך נחת רוח עד אין סוף מזה.

האר"י הקדוש אמר שבימינו אנו אפילו מעשה קטן מאוד של יהודי שווה יותר ממה שעשו גדולי התנאים והאמוראים בגלל חשכת הגלות הנוראה.

והאר"י הקדוש אמר זאת כבר בדורו ועל אחת כמה וכמה בדורנו. שיחנכו שאפילו חמש דקות של תורה, דקה של לימוד תורה, אין ערך לשוויים.

אמר הרבי מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות אין לדבר כל ערך לעומת הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.

שמעתי סיפור מעניין שיש בו הרבה מסר: מעשה היה ביהודי פשוט, בעל מלאכה, שהוצרך לחתן אחת מבנותיו. השדכן הציע לו שידוך, והנה נוכח אותו יהודי לדעת שהחתן המיועד הינו בור ועם הארץ, ולא סתם עם הארץ כי אם ע"ה גמור, שאפילו פסוק בחומש אינו יודע. מה יעשה? והשידוך כבר נקבע וסוכם?!

ישב אותו יהודי עם חתנו, ולימד אותו את פסוקי קריאת שמע, והיה מבאר לו פירוש המילות, מילה במילה. והנה, כשהגיע לפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך", ביאר לו, שהתורה הקדושה מצווה עלינו לאהוב את השם יתברך, השי"ת רוצה שנאהב אותו. פקח החתן את עיניו הגדולות והתבונן בחותנו כלא מאמין, התפלא: הייתכן דבר כזה, שהשי"ת רוצה שאנו נאהב אותו? מה פתאום רוצה השי"ת שאנו נאהב אותו? לא ייתכן שזה הפירוש! ואילו החותן – בשלו: זה הוא פירוש המילים, אכן רוצה השי"ת שנאהבהו! אולם החתן לא הסכים לקבל את הדברים, וסופו של דבר סיכמו ביניהם שילכו שניהם וישאלו את הרבי. אותו חותן, שחסיד סלונים היה, נסע עם חתנו הטרי אל הרה"ק רבי שמואל וינברג בעל 'דברי שמואל' מסלונים זי"ע [אביו של הרה"ק בעל 'בית אברהם' זי"ע]. החותן סיפר שלמד עם חתנו את פסוקי קריאת שמע וביאר לחתנו את פירושו של הפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך", וחתנו אינו מוכן לקבל את הביאור.