"שרנו בהקפות של שמחת תורה על סביבון ולא הפסקתי לבכות"

ל'מגזין כיכר' המלא - הקליקו כאן

כשיצאתי באחד מימי חול המועד למבצע לולב בכיכר העיירה, עם חתני השליח במקום, הרב אלי פילר, נח עצר וברך על המינים.

למחרת בבוקר נענה להזמנה לעבור בסוכה של בית חב"ד, לברך שוב על המינים ולישב בסוכה. על ההזמנה לבוא ביום שני בשש וחצי בערב להקפות, הגיב שהמשמרת שלו נגמרת ב-10 בלילה, אך לפעמים ניתן להשתחרר מוקדם אם המנהל רואה שאתה עובד מאד קשה, "אשתדל, אבל לא מבטיח".

באמצע ההקפה השישית, ברבע לתשע, הוא נכנס עם חיוך מבוייש על שפתיו, מנסה לעכל את המראה של עשרות יהודים שנראים ולבושים ממש כמוהו, אושר על פניהם, מכרכרים בעוז וספרי התורה בידיהם בסתם ליל חול בסיום יום עבודה, זיעה של שמחה ניגרת מהם בכמויות. עיניי הצטלבו בעיניי חתני. היה ברור שנח מתכבד בהובלת הקפה ז' "מיט חזנות", אותה הועיד חתני עבורי.

כשסיים להקריא בשיבוש רב את ששת הפסוקים, נח התבקש כמוביל ההקפה, לבחור כמנהג המקום , שיר יהודי החביב עליו, אשר לצליליו ירקוד הקהל את ההקפה.

אני מכיר רק שיר יהודי אחד, ענה נח:
"Oh dreidel dreidel dreidel, I made you out of clay"... (שיר חנוכה יהודי עממי).

וכך, רקדנו עד כלות הנפש שלושה סירוטוקים, עשרות יהודים שלחלקם אלו ההקפות הראשונות בחייהם, ונח אחד שעבד קשה עבור סיכוי להשתחרר מוקדם כדי להספיק להגיע לאירוע יהודי שמעולם לא שמע עליו עד לפני יומיים, חוזרים שוב ושוב בהתלהבות עצומה על סיפורו של אותו הסביבון, שנח גבל מחימר, ו.... ממתין לייבושו כדי שיוכל כבר לשחק בו.

אם זה לא גילוי העצמות - מה כן?