המפגש האישי שלי עם הנושא של פגיעות בילדים היה קשה מאד. עד לאותו הרגע לא חלמתי שהנושא הזה קיים במגזר שלנו, והייתי משוכנע שאצלנו זה כמעט ולא קורה. כן, כך חשבתי. ביום מן הימים פנה אלי מישהו שערך מחקר על הנושא הזה וביקש ממני לסייע לו לדגום קבוצות באוכלוסייה. הוא סיפר לי שהוא לא משתף את התוצאות בכלי התקשורת, ושהמטרה שלו היא כדי לדעת את כמות הפגיעות, להציג את התוצאות בפני רבנים ולהיערך בהתאם.
למגזין סיכום שנה המלא - הקליקו כאן
סייעתי לו במחקר - ונחשפתי לתוצאות.
הייתי בהלם.
לא אשתף אתכם בתוצאות, ואולי גם אין תועלת בלדבר על האחוזים, אולם הבנתי שהתופעה הכואבת הזו לא פסחה על המגזר שלנו. המציאות הזאת טלטלה אותי, ולא הבנתי כיצד אנחנו ממשיכים בשגרת החיים ולא עוצרים הכל ומטפלים בתופעה הכואבת הזו.
בהמשך, שיתף אותי חבר שמסייע לנוער נושר ואמר לי משפט מחריד: "אחוז ניכר מהבחורים שעזבו את הדרך שאני מכיר, עברו פגיעה במהלך חייהם". המשפט הזה זעזע אותי, והבנתי שהנושא החמור הזה משליך על הנפגעים למשך כל חייהם, במודע או שלא במודע.
• • •
כל מי שגדל במגזר החרדי יודע שמדובר בציבור איכותי. באנשים אכפתיים. לא צבועים, לא אדישים ומסייעים למי שרק צריך. אם גדלתם במגזר החרדי, לא יצליחו לשכנע אתכם שהמגזר החרדי מכיל רוע או אטימות. מדובר באנשים מלאי אהבה ואכפתיות, ואם תבקשו עזרה מעובר אורח הוא יירתם לסייע לכם הרבה לפני שתקבלו סיוע בצפון תל אביב. למרות זאת, העובדה שהשיח בנושא פחות קיים אצלנו, והעובדה שאנחנו נרתעים (ובצדק רב!) לפני שאנחנו שופכים את דמו של מאן דהוא בתקשורת, מסייעת בעקיפין לאותם פוגעים פוטנציאליים לפגוע שוב ושוב מבלי לעצור. וכך נוצר מצב שבו פגיעות הושתקו במשך עשרות שנים, הנושא כלל לא עלה בשל היותו נושא רגיש, והפוגעים יכלו לפגוע כאוות נפשם.
אמנם כבר לפני שנים, אתר 'כיכר השבת' היה החלוץ בנושא והיה לכלי התקשורת החרדי הראשון שהחל לדווח על התופעה האיומה, סחף אחריו כלי תקשורת נוספים והמודעות למוגנות הפכה לנחלת הכלל וחלחלה גם לבתי הספר והחיידרים, אך בשנה האחרונה נדמה כי חל מפנה דרמטי ביחס למודעות ולעיסוק לנושא, בעקבות סיפורו של חיים ולדר, העדויות שזעזעו את כולם והובילו לסוף הנוראי.
אמת היא, שגם אם הייתי רוצה, לא הייתי מסוגל לכתוב על זה. אני חושב שהטראומה הציבורית שלנו עדיין לא נרפאה. הלב של כולנו שותת דם, וכולנו מתקשים להירגע כשהנושא הזה עולה. אולם האם חל מפנה בשנה האחרונה ביחס לפגיעות, או שהכל נשאר כשהיה? חברים שאיתם שוחחתי טענו שרמת המודעות זינקה, ולמרות שכולנו ניסינו להדחיק ולחזור לשגרה, מי בהצלחה ומי פחות - השיח בנושא עלה, רמת המודעות התעצמה ואנשים כבר לא נשארו אדישים כפי שהם היו לפני כן.
שאלתי אנשים אקראיים אם השיח בנושא עלה בשנה האחרונה - וכולם טענו שכן. הם טענו שהנושא של פגיעות עלה על השולחן, אחרי שנים ארוכות שבהן הסוגיה כלל לא נחשבה לנושא. ילדים דרשו מההורים לקבל תשובות, ההורים הרשו לעצמם ללמוד את הנושא ולדבר עם הילדים בפתיחות - למען שלומם והגנתם, מתבגרים ומתגברות קיבלו אומץ לדבר על הפגיעות שהן חוו לפני שנים רבות, ובחלק מהמקרים צצו זכרונות מהעבר שהודחקו במשך שנים ארוכות.
• • •
האם באמת חל שינוי בשנה האחרונה? שאלתי את נתן קנדלר, סמנכ"ל קרן ידידות טורונטו ומפעיל תוכנית למוגנות באוכלוסייה החרדית.
"לפני מספר חודשים ערכנו סקר באמצעות חברת 'אסקריא' בקרב הורים מכלל תתי השיוך הקהילתי של האוכלוסייה בנוגע לרמת המודעות לנושא. מתוצאות הסקר עלה כי כ-77 אחוז מההורים דיווחו שהם משוחחים או נהגו לשוחח עם ילדיהם על מוגנות, ומחצית מהנשאלים אמרו שתדירות השיחות עלתה בשנה החולפת, בעקבות אירועי השנה האחרונה. ככלל - 67 אחוז מההורים אכן אמרו שהמודעות לנושא עלתה בעקבות אירועי השנה האחרונה.
"במקביל למגמה זו, ניתן לראות כי יש רצון וצורך גדול ברכישת ידע וכלים בנושא: כמחצית מההורים לא מרגישים שיש להם מספיק כלים להדריך את הילדים בנושא ולא בטוחים שידעו למי לפנות במקרה של פגיעה. כמו כן 57% לא מרגישים בטוחים ביכולת שלהם להתנהל מול הילד במקרה של פגיעה.
"ניתן לראות כי באופן כללי יש פה נתונים משמעותיים שמעידים על המודעות שעלתה בנושא הזה. גם בנושא של המסגרת החינוכית - רצינו להבין עד כמה ההורים חווים את המוסד החינוכי של ילדיהם כגורם המהווה סביבה בטוחה עבור הילדים וראינו ש-57 אחוז מההורים סוברים כי בתי הספר של הבנים שלהם פועלים בכדי לייצר מרחב מוגן לילדים ו-64 אחוז מההורים סברו כך ביחס למוסדות של הבנות שלהם".
אני חושב שגם בעבר היה שיח של מוגנות ביחס לבנות, ותמיד אמרו לבנות לא לצאת מהבית בשעה מאוחרת לבד או להתרחק מגברים זרים - זה תמיד היה בשיח. אני חושב שהשינוי שאנחנו מחפשים אמור להתבטא או ביחס לשיח עם הבנים, או ביחס למי שכבר נפגע - האם הוא שותק או שהוא מגיע לטיפול בו ובפוגע...
"באופן כללי כחלק מהתהליך שאנחנו עושים מול מוסדות החינוך, אנחנו שוברים מיתוסים מקובלים. לדוגמה, אנחנו יודעים היום שרוב הפגיעות קורות דווקא על ידי אדם מוכר לנפגע ולא על אדם מהרחוב שפתאום קופץ ומפתיע את הקורבן וחשוב שהציבור ידע זאת. במסגרת תוכניות המוגנות שאנו מפעילים, כמחצית ממוסדות החינוך מולם אנו פועלים הינם מסגרות לבנים כך שבהחלט ניתן לראות שיש רצון גדול לקבל ידע וכלים בנושא".
אז כשאני שואל אם בשנה האחרונה עברנו שינוי ברמת המודעות לפגיעות ביחס לבנים ששם הטאבו הגדול יותר - האם עברנו שינוי?
"בהחלט ניתן לראות שכן. ישנם קשיים ואתגרים בהטמעה של תכנית שעוסקת בנושא רגיש זה אולם יש שיתוף פעולה וניתן לראות תהליכים מאד משמעותיים שנעשו במסגרות החינוך בתכנית. דוגמה נוספת שניתן לציין הוא שפיתחנו תכנית ייעודית לבנים בכיתות ז'-ח' בעקבות בקשות ממוסדות החינוך שזיהו צורך גדול בגילאים אלו מה שבעינינו, מעיד על מודעות והבנה של הצרכים בשטח.
"חשוב לציין כי גם בתי ספר שמאד חששו בתחילה להכניס את התכנית למוסד ופעלו בזהירות, נמצאים היום במקום אחר אחרי שהם רואים את ההשפעה של התכנית על המוסד כולו ועל התלמידים ובטח בשנה האחרונה רמת המודעות עלתה משמעותית והחשש מהתכנים האלו ירד, והשיח סביב הנושא הפך להרבה יותר נורמטיבי ומקובל.
"היום מוסדות גאים בכך שהם נמצאים בתוכנית מוגנות, ואם בתחילת הדרך שמענו על התנגדויות היום המוסדות נמצאים במקום אחר".
היו מקומות שראיתם שאין שינוי?
"יש מוסדות שהיה להם קושי והם כנראה עדיין לא בשלים לעשות את התהליך הזה, אבל לא כמגמה. אני יכול לספר על מוסד פה ומוסד שם, עדיין יש מורכבויות אבל יש שינוי וזה שונה לגמרי ממה שהיה בעבר".
האם אנשים חושדים בכם יותר בגלל שאתם קרן? כי אני מאמין שאנשים אומרים: אני רוצה שיהיה שינוי אבל מי שיוביל אותו יהיה הרב או האדמו"ר, ולא איזושהי קרן שבאה לשנות אותנו?
"אנחנו פועלים הרבה מאד שנים בהפעלת פרויקטים יחד עם האוכלוסייה החרדית כך שפעילות זו הובילה לכך שיש אמון בפעילות הקרן. אבל גם בלי זה - ברגע שהם רואים את התכנים ואת רמת ההתאמה, וגם את המנחה המקצועי שאנחנו מצמידים למוסד הם סומכים עלינו. אנחנו מקפידים להביא מנחה המותאם לקו החינוכי רוחני של המוסד - אם מדובר במוסד חסידי נקפיד להביא מנחה חסידי שמכיר את השפה והרגישויות ויודע להתאים את השפה ואת מערכי השיעור . וזה מייצר אמון ומסייע להתאמה. בחסידויות זה עובר גם את הרבנים ועדת החינוך, ובדרך כלל גם את האדמו"ר, ואת כל מי שנדרש מצדם בכדי להכניס את התוכנית".
יכול להיות שחסידות תוריד חלק מהתוכנית?
"בתחילת הדרך העברנו את החומרים לאישור וערכנו התאמות אולם ללא התפשרות מבחינה מקצועית. היום אנחנו במקום שאנחנו לא צריכים לעשות התאמות כלשהן. לדוגמה: יש עכשיו חסידות גדולה שפנתה אלינו והם ביקשו להכניס את התוכנית ולא הייתה להם אפילו הערה אחת. אז יכול להיות שמלמד לא ישתמש באחת הדוגמאות או ילמד דברים בצורה טיפה שונה, אבל בסופו של דבר התוכן עובר" וכמובן ככל שאנו נדרשים נבצע את ההתאמות הנדרשות".
מה גרם להם לפנות אליכם?
"אני חושב שזאת אינדיקציה טובה לרמת המודעות שעלתה ויותר מכך הבנה שחייבים תכנית עם תפיסה מקצועית המחוייבת לתוצאות. לפני שנתיים אני לא חושב שזה היה קורה, היום הם נמצאים במקום שהם פנו אלינו וביקשו שנעביר את התכנים שלנו".
האם נתקלתם בהתנגדות לתוכנית שלכם?
"יש קשיים ויכול להיות שניכנס למוסד חינוכי שבו יהיה יותר קושי להניע את התהליך . לדוגמה, יש מנהל שרוצה מאד להכניס את התכנית למוסד שלו, אולם המורים לא מרגישים שהם מסוגלים לדבר על זה ולכן נצטרך לעשות תהליך ארוך יותר מול אותו מוסד ולתת ליווי יותר משמעותי ועמוק לצוות המורים.
אני חושב שהרבה פעמים זה עניין של תהליך. בהתחלה יש התנגדות, אבל ברגע שרואים את התוצאות ואת ההשפעה של התכנית על המוסד ועל התלמידים, היחס לתכנית משתנה. אני יכול לתת דוגמה של מלמד שבשום אופן לא הסכים להעביר את התכנים, והמנחה העביר את השיעור הראשון - ואחרי שהמלמד ראה את היחס של התלמידים ואת האופן שבו הם קיבלו את הדברים, הוא רצה להמשיך בעצמו את התהליך הזה.
חשוב לציין שהתוכן מותאם בצורה משולמת לשפה החרדית ולערכים החרדיים, ועוברים את כל התהליכים שצריך כדי שלא תהיה שום בעיה. כמובן שתכנים שנעביר בחברה הדתית לאומית לא נעביר בחברה החרדית, ואפילו בין רשת לרשת אנחנו מבצעים שינויים כדי להגיע להתאמה מקסימלית".
האם יכול להיות שאלו שמתנגדים להעברת תוכן על מוגנות זה אנשים שפוגעים - וחוששים שיעלו עליהם?
"אני מעדיף שלא להגיד אמירות מכלילות, הרבה פעמים זה דווקא יושב על מישהו שהוא בעצמו נפגע וקשה לו לעסוק בנושא הזה. אני יכול לשער שכשאנחנו מעבירים את הסדנאות אנחנו נוגעים בפצעים כואבים, אבל לא הייתי אומר משהו מכליל על הנושא הזה".
כשאתם מעבירים את התוכן במוסד לימודי ומישהו פתאום נזכר שהוא נפגע וכתוצאה מכך הוא זקוק לטיפול. מה אתם עושים?
"יש תהליך ונוהל של משרד הרווחה ומשרד החינוך שאותו מבצעים במקרה של פגיעה, ואנחנו מלמדים את בית הספר גם מהו הנוהל והתהליך אותו הם נדרשים לעשות במקרה שבו אחד הילדים מגיע ומספר על פגיעה. לא כל המורים מכירים אותו ולא כל בתי הספר הטמיעו אותו. התפקיד שלנו הוא ללמד את הנהלים בכדי שבית הספר יוכל להתמודד בעצמו עם מקרה של פגיעה שנחשף פתאום.
"ככלל, אנחנו מביאים את המוסד להיות הכתובת לנושא הזה, ובניגוד לפעילויות אחרות אנחנו מנסים לתת את הידע והכלים למוסד עצמו כדי שהוא יפעל בתוך בית הספר. אנחנו רוצים לנרמל את השיח סביב הנושא, ולא להפוך את השיח לשיח לאנשי מקצוע בלבד. בניגוד לעבר שבו הגיע איש טיפול מחוץ לגבולות בית הספר, אנחנו מעדיפים שצוות בית הספר יעביר את המסרים בעצמו, וייצר שיח שיכול להמשיך גם מחוץ לגבולות השיעור.
"פיתחנו מערכי שיעור לתלמידים, ואנחנו עובדים מול הצוותים החינוכיים, כשאתה מביא מישהו מבחוץ אתה בעצם אומר שזה נושא גדול שרק איש מקצוע יכול ללמד עליו, וכשאתה מעמיד את המלמד מול התלמידים והוא מדבר על הנושא הזה הילדים מבינים שהוא כתובת שאפשר לפנות אליה".
אז אתם לא מעבירים את התכנים אלא מקנים את הידע כיצד להעביר את התכנים?
"יש לנו מודל שפיתחנו ובו יש לנו איש מקצוע שמלווה את המוסד במשך כל התהליך, מכשיר את הצוותים החינוכיים, ומעביר את התכנים, וכך כל מורה מעביר את התכנים האלו בכיתה ובמחקרים שעשינו ראינו את השינוי, ושלמלמדים שבהתחלה היה קשה להם לדבר על זה, בשנים שלאחר מכן הוא הפך לכתובת שאפשר לפנות אליה במקרים של מצוקה. השנה עבדנו מול כ-150 בתי ספר, והשנה אנחנו צפויים לפעול מול 200 מוסדות".
• • •
אז, האם בשנה האחרונה המודעות לנושא הפגיעות עלתה? כנראה שהתשובה היא כן ובצורה דרמטית.
המחיר היה יקר מאד, הנפש של כולנו עברה טלטלה נוראית שקשה להתמודד איתה, אבל לפחות בנושא הזה אנחנו מגיעים לראש השנה מתוקנים יותר, בתקווה לעתיד טוב וטהור יותר, לנו ולילדינו.
• • •
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)