הפזמונאי הישראלי יורם טהר לב שנפטר בשנה האחרונה, היה מרבה לספר על אותה קהילה יהודית נידחת שהייתה מפולגת בעניין חשוב, האם יש לעמוד בעת אמירת קריאת שמע, או דווקא לשבת. ובכל עת שהיו מגיעים לקריאת שמע, היו הרוחות סוערות בבית הכנסת, אלו צועקים על אלו, היושבים מצקצקים על העומדים כמחללי הקודש והעומדים על היושבים כמשני המסורת, היל"ת.
עד שנמנו וגמרו כי יש להם אחת ולתמיד לברר ולהגיע לחקר האמת, הצדק עם מי? קבעו כי יילכו לברר אצל זקן הקהילה, אדם שגילו נושק למאה וכבר מזה זמן לא יוצא מביתו. מנהג ישראל תורה, הלכה היא וצריכה לימוד, נשאל את הזקן ונדע כיצד נהגו פעם ולפי זה ננהג גם אנו, ובא לציון גואל, והאמת והשלום וגו'.
הזקן בקושי שמע ונציג 'העומדים' זעק באזנו: "נכון סבא שהמסורת היתה לעמוד בקריאת שמע?", לאחר הרהור קל, מניד הזקן את ראשו אנה ואנה ולוחש: "לא, לא". כת 'היושבים' צהלה לרגע ונציגם לאט באוזנו של הזקן: "אז רק ישבו? נכון סבא?". שוב מהרהר הזקן ושוב מניד ראשו הכא והתם, ועונה חלושות: "לא, לא".
"אז מה כן, סבא?" שאלו שני הצדדים והסבירו לזקן את המצב הנפיץ בבית הכנסת. "חייבים כאן הכרעה. בכל קריאת שמע, המצב הופך בלתי נסבל, כל בית הכנסת הופך לזירת התגוששות בין המחנות, אלו צועקים על אלו". חייך הזקן ואמר: "כן, כן. זה היה המנהג".
יש מסורות בישראל שאי אפשר לשנות אותן, הם בדי אן איי שלנו והם חזקים מאיתנו. כמו מה למשל? כמו מסורת איום הפילוג בתוככי הסיעות המרכיבות את יהדות התורה וסגירת הרשימות בשעת השי"ן.
החיבור של יהדות התורה, עליה עמל מורי ורבי הפני מנחם מגור זי"ע במסירות והקרבה, להשיב את השלום בין הסיעות האשכנזיות לאחר חורבן תשמ"ט, הוא אמנם חיבור טכני, אבל הוא איום מתמיד בין שכנים וקרובים, אולי קרובים מדיי. אגודת ישראל ואגודת החרדים דגל התורה (בשמה המלא) סובלים בעיקר מזהות דומה. הערכים שווים, היסודות זהים, המטרות חופפות. אלא מה? הניסוח שונה במעט, הסגנון מתחלף קצת, הניגון מושר אחרת. אבל האג'נדה זהה, המצע אחיד.
אז על מה יריבו? מתוך שיהודים הם ימצאו בוודאי את השונה ויבליטו אותו, ידגישו את השוני שבהם, וכך בכל ערב בחירות הם נזכרים במסורת מבית אבא וסבא וסבא רבא: לעמוד על שלך, בגאווה, בעוז ובביטחון. רק שפעם-פעם זה היה לעמוד מול הגוי בקובנה ובזדונסקא-וולא, והיום זה לעמוד מול השכן שלך בבני ברק ובירושלים.
זה יהיה חילול השם של ממש, מצד התנועה הוותיקה והישישה, לסיים את רשימת הבחירות יום או יומיים קודם, להגיש את הרשימות ביום הראשון ולא להגיע לוועדה עם רשימות נפרדות, אגודה לחוד ודגל לחוד. מסורת זה מסורת, וביהדות התורה מכבדים את המסורת. בכל זאת זו תנועה של מרנן רבי חיים עוזר והאמרי אמת.
בפאנל תקשורת שנערך השבוע בכנס 'כוחות השוק' של כיכר השבת, נשאלתי על ידי מנחה המושב עורך האתר חיים אילוז, אם לדעתי יהיה שלום בין הסיעות, ואמרתי שהפעם יהיה שלום, אבל בע"ה לפני הבחירות הבאות יהיו דיבורים רציניים וממושכים על פילוג אפשרי, ואז בסוף ירוצו מאוחדים, וחוזר חלילה.
היו שנכנסו לפחדים והריצו תסריטים דמיוניים מה יהיה כשנרוץ לבד, אבל מי שמכיר את הדנ"א של התנועה הקדושה, ישב ביציע וחייך. תנו לאנשי המספרים (וכמובן שרק אצלינו יש את הטובים ביותר. תראו כמה הגמרא מחדדת את המוח) לעשות את שלהם, לנופף עם עשרות אלפים לכאן או לכאן, לאיים בחשיפת מספרי הבונקר או הבנקר של הצד שכנגד ולהסתיר את הפילוחים המדויקים של אנשי המחשוב.
תנו להם לעלות לשידורים, לאיים בפילוג הקרוב שהפעם הוא באמת רציני, תנו להם, כי באמונה הם עושים. זה התפקיד שלהם אותו הם ממלאים באמונה וברצינות, מבלי להבין אפילו כמה התפקיד משמעותי, כמו אותו חיל ממשמר המלוכה באנגליה שעומד ורוקע ברגליו בעת הוצאת ארונה של המלכה אליזבת. הוא ממלא בצייתנות את הפרוטוקול.
תנו להם להתגושש קצת בערב בחירות. הם נוהגים בדיוק אבל בדיוק לפי הפרוטוקול.