פקקים מסלולים ותזה, על מנוחה שנקנית ביזע...
באופן קבוע שכבר זכה ל'חזקה' מרגיזה, רכבם המעשן של בני משפחת ערבליך עזב את חניית הבניין כשבע שעות לאחר שעת היציאה המתוכננת. מזוודות ושקיות לאין ספור מתמלאות ונדחפות בבגאג', מעל ומתחת האוטו. כשבכל רגע אם הבית נזכרת בעוד מוצרים ואביזרים שעלולים לבוא לידי שימוש. ומילא אם תגידו שהערבליכים יצאו מאורגנים להפליא, זהו שלא. תמיד שכחו דבר או שניים, או חמישים... ובדר"כ הם גילו זאת רק כשהגיעו ליעדם – הצפון הפורח!
לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן
"בכדי ליהנות צריכים לסבול קצת" היה המשפט השגור בפי אב המשפחה הלא ר' חנינא ערבליך, בן אחר בן למחפשי ד' אמות חדשות בא"י, שהצליח בכל פעם מחדש להרגיז את כל המטיילים המיוזעים שישבו צפופים בוואן המשפחתי נטול המזגן. כדי לצנן מעט את האווירה בנסיעה שהחלה ברגל שמאל דוחה הפעיל הנהג מוזיקה ווקאלית וצורמנית שהוסיפה לתחושות הקהל נופך משלה.
"בואו נשחק אישיות" העלה רעיון מקורי יוסי מהישיב"ק שהעדיף שוב את הטיול המשפחתי על פני ההוא של "האיגוד". הוויז שיחק לטובתם והראה שיש פנאי בשפע לחשוב על אישיות קשה במיוחד, בפקקי הענק של כביש החוף יש זמן למכביר גם לפתור וגם לריב בנחת.
"אמאאאא", הקשתה חני הפלפלית, "למה הציבור החרדי הוא הציבור היחיד שמעדיף שלא יהיו הרבה חרדים בפארקים"???.... כששמעה שוב את תפילת האם "נקווה שלא יהיו הרבה חרדים בצפון..".
אבא כבר הגיע לשלב של השתיקה. שזו היתה הצעקה הכי אימתנית שיכול היה להפיק על הילדים, פרצופו הזועם ניבט מהמראה הגדולה וכמו הביע את המצוקה הגדולה של הנהג האומלל שמלבד לאיים שיעצור בצד ויחטיף לכל מי שמשתולל ולא חגור, ידיו היו כבולות על ההגה.
"פעם אחרונהההההה שאנחנו נוסעים לטייל!!! הבנתם?? אתם לא יודעים להעריך!! כלוםםםםםם!!!!!" ניסתה אמא לגבור על צרחות המריבות של שלושת המתקוטטים התורניים שישבו אי שם בספסל האחורי ברכב המשפחתי המרעיש שהושכר לשלושה ימים כמעט במחיר של רכישה...
רבקי הגדולה נהגה במקרים כאלו – ס'תומרת רבע שעה לפני שמגיעים ל'צימר' וארבע וחצי שעות לאחר שיצאו מקרית ספר, לשפוך הרבה שמן למדורה הבוערת, להטיף מוסר ולחנך את הסוררים שבאוטו. וכאלו היו למכביר. בעיקר את חני התינוקת שהקפידה לצרוח רוב הדרך, ובחרה משום מה להתלונן על פני ליהנות מהטיול המשחררר.
הילדים לא נרתעו ולא נבהלו מהאיומים ומהצעקות, הם לא הכירו משהו אחר, מבחינתם זה חלק מהטיול. חם. פקקים. עצבים. רבים המון, ואבא ואמא ורבקי צועקים וחוזר חלילה וחס. היתה נוסטלגיה כזו כיפית להיזכר בכל נסיעה באיזה מקום צעקו מה. ובאיזה צומת רבו ועל מה. סוג של משחק משחרר כזה.
"השנה", הבטיח אבא, "הטרחה תהיה שווה! הצימר במושב על יד טבריה מוווושלם. מרווח, נקי עם בריכה. ללא מקקים ועם ביטול השתתפות על נזקים. כפל מבצעים והנחות, גם נוף גם אוויר, גם קרוב לים וגם מחיר סביר". שונה בתכלית מהאורווה של שנה שעברה שעברה הסבה מהירה לדירה להשכרה, מה שהשאיר טראומה על הילדים וההורים עד החגים.
נוסעי הרכב המותשים היו כמהים כבר להגיע. היו מוכרחים לרוקן את הרכב מאריזות חטיפים ושיירי ארטיקים שאיימו לגלוש מהחלון הנפתח בגג, ואחרי נסיעה שכזו הם היו זקוקים לנופש כמו אוויר לנשימה. יעלה כמה שיעלה. יעייף כמה שיעייף. 'וקוֹיוֵוי השם יחליפו כויח' לא נאמר???
"אויששש כפרת עוונות" נאנחה אמא שעה שהמיניוואן דומם מנוע בקצה השביל שהוביל לבית עם קיר שאת התמונות מהאתר אפילו לא הזכיר. "שכחנו את המזוודה הירוקה...", 'הירוקה' היתה תמצות של - בגדים, נעליים, מברשות שיניים תפילין חטיפים וחוברות ציור לשעות הפנאי שלא נדע. כלים חד פעמיים ומוצרי יסוד מהודרים ללא חשש טבל ושמיטה.
"טוב שזכרנו לפחות את האדומה". ניחם אבא בטון לא משכנע מידי. 'האדומה' היתה שם נרדף לדברים החשובים באמת. ספרי לימוד של אבא, פחמים למנגל (הבשרים בירוקה), יומן לסיכום החופשה, כובעי שמש וקרחונים למסלולים למטיבי לכת. רק למי יש חשק ללכת כשאין וודאות על מזון וחטיפים כשחוזרים עייפים.
"מה אתם רבים"?? "לריב אתם יכולים גם בבית!!" שאלה בהיגיון רבקי את הבנים הבוגרים שהתווכחו על המיטות בצעקות שכמעט הזעיקו את יו"ר וועד המושב הרגיל לשקט דממה ולגעיות של פרה. (אדומה). "אנחנו צריכים לעשות קידוש השם מסתכלים עלינו!!" הוסיף אבא שכבר הספיק לגלות שבית הכנסת סגור בימות החול ושרוב מוחץ של השדות מסביב לא שובתות בשמיטה ר"ל.