ישנם רגעים מכוננים בחיים, שבהם כל היצרים שמלווים את עבדכם הנאמן לאורך היממה כולה, אנרגיות של תחרות, הישגיות, רווחיות ויצירה, מפנים מקום לטובת הבנה פנימית עמוקה, על אפסיותו של האדם ועל ההבנה כי הכול בחיים באמת שולי ומיותר מול תופעות קשות לעיכול, כמו גדיעת המשפחה החרדית בתאונת הרכבת המחרידה הערב.
מסדרונות בית החולים "ברזילי" ניהלו היום תכונה שגרתית של פעילות בית הרפואה. אולם בחדר אחד בתוך חדר המיון, התחוללה דרמה של ממש שעה שהפצוע בינוני שהגיע למקום, עליו כבר הוכרז באופן רשמי כי אינו בין החיים, ביקש מהרופאים להתקשר דחוף לרעייתו ולהודיע לה שהוא נמצא בבית החולים.
באותם רגעים ולמיטב ידיעתי נכון למועד כתיבת השורות, הוא אינו יודע על האסון הנורא. לא יודע שאשתו כבר אינה בן החיים, לא יודע על הבן שהלך ללא שוב, על חמיו, חמותו ושלושת ילדיהם ואני, יחד עם בני המשפחה ששהו במקום קיבלנו לפתע ב"בום" חזק, את ההבנה של עוצמת הטרגיה והכאב.
רגע נוסף עובר ועל קו הטלפון נמצא האבא, הוא מבקש להידבר עם בנו והצוות הרפואי מתדרך אותו מה לומר ובעיקר מה לא לומר.
“אני לא יודע מה קרה עם כולם", הוא מספר לאביו שכבר חשב שאינו בין החיים. השניים מדברים שיחה קצרה וגודשטיין מסיים באיחול, “בשורות טובות".
בחוץ, החברים ובני המשפחה מנסים לעכל את מה שאירע. “כולם נקטפו, נגדעו", הם חוזרים שוב ושוב כלא מאמינים. הפרקטיים שבהם מתחילים כבר להתארגן לקראת השהות לשבת.
מטפלים בפרוצדורה כמי שקפאם שד, אחרים הולכים הצידה, מזילים דמעה ומנסים לחזק אחד את השני. “זוהי גזירה, אין מילה אחרת" אומר לי אחד מחבריו הקרובים.
אני מסיים את הלילה הקשה הזה בהבנה שאנחנו קטנים מאוד, לא מבינים ולא יכולים לראות את הסיבות שגורמים לאירוע המזעזע הזה להתרחש, אבל עם תובנה אחת שאקח עימי לאורך הדרך, הצורך ללמוד להעריך את כל הדברים הקטנים שאנחנו רואים כמובן מאליו, את הבריאות שלנו, את העובדה שבני משפחתינו חיים ובריאים וכמובן את החובה להתגייס ולעשות את הכול כדי לחבק ולנחם במה שניתן את בני המשפחה שנשארה לפליטה מהטרגדיה הנוראה הערב, במיניבוס המוות.