חשיבות החמלה, גם בזמן מלחמה / עמירן דביר

״וידבר משה אל ראשי המטות..״, הרמב״ן על הפרשה אומר שנשיאים אלו הם נשיאי השבטים החדשים שהעמידו להם לישראל לאחר שהראשונים מתו בגזרת המרגלים.

בתחילת פרשת ״מטות״ כתוב משהו חריג שלא כתוב באף מקום בתורה.

״וידבר משה אל ראשי המטות לאמור זה הדבר אשר ציווה ה׳״.
לשון זאת שונה מהכתוב בדרך כלל: ״וידבר ה׳ אל משה, אמור אל ..״

הדבר יותר תמוה כשרואים את סוף הפסוק שאומר ״...זה הדבר אשר צוה ה׳״.
היכן כתוב ציווי זה?

הרמב״ן מסביר שסמך הכתוב על מה שכתוב בהמשך בפסוק י״ז, ״אלה החוקים אשר צוה ה׳ את משה בין איש לאשתו ..״

מדוע נסמכה פרשת נדרים למלחמת מדיין ?
ר׳ אלעזר בעל ה״מעשה רוקח״ אומר שזה בא להגיד לנו שבשעת צרה יכול אדם לנדור משהו לה׳ ולקבל ישועה.

2

בפרשת מטות אפשר למצוא שיעור חשוב בחמלה. כתוב ״ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה׳ את משה ויהרגו כל זכר״.

כתוב ב״ספרי״ שהציווי פה הוא להקיף את המדיינים משלוש רוחות (כיוונים) ולהשאיר את הרביעי פתוח כדי שיוכלו לברוח באם ירצו, ומה שכתוב בהמשך הפסוק ״ויהרגו כל זכר״, מדבר על אלה שלא ברחו והעדיפו להשאר ולהלחם בעם ישראל.

אפשר גם להוכיח את זה, שהרי ״מדין״ לא נשמדה לגמרי מעל פני האדמה, בימי גדעון עם ישראל נלחם בהם שוב (עמק הנצי״ב)

כך כותב הרמב״ן: ״שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם, כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת מלחמה, ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה״.

3

בספר ״תורה תמימה״ מביא גם את דברי ה״ספרי״ שאומר: ״ויצבאו, הקיפוה מד׳ רוחותיה, ר׳ נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו״.

ומביא את דברי הרמב״ם (פ״ו ממלכים) שאומר להלכה שכשצרין על עיר לתפסה, אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלוש רוחותיה כדי להשאיר מקום למי שרוצה לברוח ולהמלט על נפשו.

הרמב״ם גם הוא לומד דין זה מהפסוק שלנו ״ויצבאו..״ ומוסיף שדין זה מפי השמועה למדו.

מקשה בספר ״תורה תמימה״, מדוע פסק הרמב״ם דווקא כמו ר׳ נתן וכנגד חכמים, ועל איזו שמועה מדבר הרמב״ם שמשם למד דין זה? ומאיפה ר׳ נתן למד דין זה?

מתרץ ע״פ מה שכתוב בירושלמי (שביעית פ״ו ה״א), שלוש פרסטיניות (הודעות) שלח יהושע בטרם נכנס לארץ ישראל לאומות שישבו שם.
אחת ההודעות היתה שמי שרוצה לברוח ולהנצל מהמלחמה עם עם ישראל, שיברח וינצל.

לכאורה יש לשאול, ממי למד את זה יהושע? מי אמר לו לנהוג כך?

אלא שיהושע למד את זה ממלחמת משה עם מדין, ור׳ נתן סמך דעתו על הברייתא בשביעית, ומכיון שסתם ברייתא כר׳ נחמן, פסק הרמב״ם כמוהו.

עכשיו מובן גם מה שאמר הרמב״ם שלמדו דין זה מפי השמועה, מהשמועה ממנהג יהושע למדו שכך נצטווה משה. עד כאן דברי ה״תורה תמימה״.

4

ב״מלחמת מדיין״ מצווה הקב״ה שמשה עצמו צריך להלחם, זאת למעשה תהיה מלחמתו האחרונה.

לאחר מלחמת מצווה זו, משה אמור לעלות השמיימה בטרם יכנסו עם ישראל לארץ ישראל, וזה יהיה סיום תפקידו.

צריך להבין מה מיוחד במלחמה זו שצריכים דווקא את משה?
מדוע מתנה הקב״ה את הסתלקות משה במלחמתו במדיין?

עוד צריך להבין מדוע במלחמה זו נלחמו גם הלווים שלא כמו בשאר המלחמות? מה מיוחד במלחמה זו?

חשבתי לתרץ שמלחמה זו היא לא מלחמה גשמית רגילה, המדיינים לא רצו לכבוש את מקומם של ישראל, הם לא רצו להרוג את גופם של ישראל, כל רצונם היה לחסל את הרוחניות של עם ישראל, להחליש אותם רוחנית ולא גשמית.

אם כן לפי זה מובן מדוע זקוקים אנו דווקא למשה, הוא משה שאחראי להעביר את התורה מסיני לעם ישראל, אותו משה אחראי להלחם מלחמת שמד רוחנית בין עם ישראל למדיינים.

אותם מדיינים ששלחו בנותיהם להחטיא את עם ישראל, אותם הולך לחסל משה במלחמת מצווה זו.

עכשיו גם מובן מדוע זקוקים לשבט לוי במלחמה זו.

בשאר מלחמות ישראל לא השתתפו שבט לוי כיון שהיו אלה מלחמות גשמיות, על חבל ארץ, על מקום.

שבט לוי שהיה אחראי על רוחניותם של עם ישראל, לא השתתף במלחמות גשמיות, ולכן גם לא קיבלו הלווים נחלה בארץ ישראל.
מי שלא נלחם על מקום, לא קיבל מקום.
הלווים היו מפוזרים בארבעים ושמונה ערי מקלט ותפקידם היה ללמד את עם ישראל תורה.

לעומת זאת במלחמה זו, שהיתה מלחמת חורמה על רוחניותם של עם, פה אכן חייבים את שבט לוי.

מי שאחראי על התורה בעם ישראל, אותו צריך בראש החזית כשיש מלחמה כזאת, שבט לוי עם משה רבנו משבט לוי.

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי