את שיעורו השבועי פותח המגיד הנודע מארה"ב, הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון בשאלה: "איך אני יוצר הרמוניה בתוך החיים שלי? איך אני עושה שלום עם עצמי? איך אני מוצא איזון ושלווה בתוך המודעות שלי? מה הסוד למנוחת הנפש פנימית ועצמית?".
ההסבר המאלף לכך טמון בכמה שאלות קשות על בגדי הכהן הגדול - החושן והאפוד: מדוע ה'חושן' וה'אפוד' צריכים להיות צמודים זה לזה תמיד, ואילו לא יהיו מחוברים - זו עבירה, כפי שהתורה מזהירה: "לא יזח החושן מעל האפוד"? וכן: מדוע גם על ה'חושן' וגם על ה'אפוד' צריכים להיות חקוקים שמות שנים-עשר שבטי ישראל? לא די בכך שעל אחד מהם ייכתבו?
את ההסבר הנפלא, עם המסר האדיר לחיים, זכה הרב ג'ייקובסון לשמוע מכ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע, לפני 34 שנים: ה'חושן' מונח על גבי הלב ואילו את ה'אפוד' עוטים כסינר החגור מאחור, מהמותניים ועד עקבי הרגליים. ה'חושן' מסמל את החלק הפנימי והנעלה בחיי האדם ואילו ה'אפוד' מבטא את החלק החיצוני והתחתון שבהם.
וכך אומר הרב ג'ייקובסון:
מעטים הם האנשים שניתן להגדירם כ'חושן' או, לחילופין, כ'אפוד'. רובנו מתנודדים בין השניים - בין שאיפות נמוכות לגבוהות, אנו חוגגים רגעים של אור ובהירות אבל חייבים גם להיאבק עם חושך. לפעמים החיים הם שייט בים של שלווה ורוגע אולם לפעמים צריך לנווט את החיים בין גלים סוערים. המודעות שלי מלאה בלבולים, עליות ומורדות, שדות קרב ואיזורי מלחמה.
ישנם רגעים שאני חש את הייעוד שלי בחיים, אני מלא אופטימיות, תקווה, בהירות. יש בי להט הלב, רגשות אדירים, של אצילות, אהבה, חום, חיבור, דבקות בעצמי, בזוגתי, באשתי, בבעלי, בבני ביתי, באלוקיי, באומתי; אך במקרים אחרים אני מרגיש שאיני מוצא את מקומי בעולם. נתקל ברגשי בושה, יש לי כל מיני הפרעות, פחדים, חרדות, פצעים שלא קל לרפא. לפעמים מתח נורא או מאבק בהתמכרות או הפרעות נפשיות אחרות שמורידות אותי למקומות תחתונים. לפעמים - לתוך בוץ מוסרי, פסיכולגי, נפשי ורוחני.
בחיים יש לפעמים תשוקה לנתק בין שני הצדדים הללו של החיים - או שאני בורח לתוך ה'חושן' או שאני יורד לתוך 'אפוד'. באה התורה ואומרת: "לא יזח החושן מעל האפוד". בלשונו של הרבי אז - אני מצטט כמעט בלשונו: גם את העניינים הכי תחתונים והכי חיצוניים שבי, אני צריך תמיד לחבר עם העניינים הכי נעלים ופנימיים שלי. ולא רק לחבר, אלא ש"לא יזח", שלא יהיה שום נתק, שום הבדל, שום פער ביניהם. אני אמור ליצור קשר עמוק, שיחה מתמשכת, קשר מתמיד בין ה'חושן' וה'אפוד' שלי. ללמוד לשלב את שני חלקי האני מבלי לברוח לאף אחד מהאלמנטים.
אל תיסוג - אומרת התורה - אל ה'אני' הגבוה, הרוחני, העליון שלך ותשכח מהתחתון שלך. למה? כי אם תעשה את זה כאשר ה'אני' התחתון יופיע אני עלול ליפול חזק-חזק, כל הבריחה אל ה'חושן' לא הייתה אותנטית. קברתי חלק אותנטי בי שיכול לסחוב אותי לבוץ. מצד שני, אסור לנו לאפשר לעצמנו להיסחף למקומות הנמוכים ולהתעלם מהקדושה שלנו, מהשאיפות הטרנסצנדנטיות, מהשאיפות הנעלות והנשגבות, אסור להתעלם מהרוממות הרוחנית שבך, האצילות שבך, המלכות שבך. חיים כאלה עלולים להשאיר אותנו צמאים וכמהים למשמעות ותוכן פנימי.
חייבים ללמוד את אמנות האינטגרציה, להשלים עם האמת שה'חושן' וה'אפוד' ביחד מהווים את עצם המטרה של הקיום שלנו - להתעמת עם החושך ולהפוך אותו לאור. ליצור הרמוניה מתוך הרבגוניות וכל האלמנטים ההפוכים והשונים של המודעות האנושית והמודעות היהודית.
אבל בעצם זה הרבה יותר עמוק. "לא יזח החושן מעל האפוד" פירוש: אין 'חושן' בלי 'אפוד', ואין 'אפוד' בלי 'חושן'. יהודי אומר: אני לא צריך 'אפוד'. אומרת לו התורה: "לא יזח"! אין קיום לזה בלי זה.
פירוש הדברים: החלקים התחתונים שלי הם לא הטרגדיה של החיים שלי. הם הם הדרכים שעל ידם אמצא את מקומי בעולם. על ידם אמלא את תפקידי ושליחותי בעולם. החלקים הנמוכים בתוכי הם אלה שיכולים לגלות לי מי אני ומה תפקידי בעולם. לא צריך לפחד משום חלק שלך, משום חלק בגוף שלך ומשום חלק בנשמה שלך. היהדות אומרת: אתה לא צריך לחתוך ולהתעלם ולגבור ולהתעלם שום חלק מחייך. בכל נקודה יש משמעות. בכל חוויה יש ניצוץ. בכל רגש יש תוכן פנימי.
רק - תחבר את זה אל ה'חושן'. ותמצא שם את ה'משיח' שלך.
מסופר על אשה סינית מבוגרת, שהיו בבעלותה שני דליים גדולים, ואותם נשאה מדי יום על כתפיה למלא מים מהנחל שבקצה הכפר ולהביא קצת מים לבית. אחד מהדליים היה שלם ותמיד סיפק מנה מלאה של מים. הדלי השני היה סדוק, אז הגיע הביתה כל יום רק חצי מלא, כי חצי מהמים נשפכו בדרך חזרה אל הבית.
כמובן, הדלי המלא היה גאה בהישגיו, הוא ממש הרגיש טוב עם עצמו. הדלי הסדוק היה מסכן, התבייש בחוסר השלמות שלו, היה אומלל, כי בכל יום היה יכול לעשות רק חצי מהעבודה שהיה אמור לעשות.
לאחר שנים רבות של מה שנתפס ככשלון מר, הדלי השבור, הסדוק, המדוכא והמסכן סוף סוף פתח את לבו לאשה הסינית המבוגרת. 'אני שונא את עצמי', קרא הדלי הסדוק. 'אני כל כך חסר תועלת, חסר ערך, איזו תכלית יש בקיום שלי כשכל יום אני מדליף החוצה חצי מהמים שלי? אני לוזר. לא היה לוזר כמותי'.
האשה הזקנה חייכה ואמרה לדלי: 'האם שמת לב למשהו? בצד השביל שלך יש פרחים. אבל בשביל השני - בצד של הדלי השני - אין פרחים. למה? אתה יודע? תמיד ידעתי על הפגם שלך, תמיד ידעתי על הסדקים שבך, ולכן שתלתי זרעי פרחים בצד שלך, של השביל שלוקח אותנו מהנחל בחזרה לבית. ובכל יום כשאנו חוזרים מהנחל יש לך הזדמנות להשקות את הפרחים הללו. במשך כל השנים הללו הצלחתי לקטוף את הפרחים היפים האלה כדי לקשט את ביתנו ולמלא אותו בריחות טובים ונחמדים. ריח גן עדן. אם אתה לא היית בדיוק כמו שאתה, מעולם לא היינו יכולים ליצור את היופי הזה ביחד'.
אחד מחסידיו הגדולים של בעל התניא, היה יהודי ששמו היה ר' יקותיאל. הוא הגיע מהעיירה ליעפלי, אצל חסידים קראו לו 'רבי קותי ליעפלער', על שם המקום ממנו בא. הוא היה יהודי בעל לב חם ולוהט, איש רוחני מאוד, אש להבה, אש תמיד יקדה על המזבח הפנימי שלו, לא תכבה.
פעם נכנס רבי יקותיאל אל רבו, בעל התניא, ואמר לו באידיש: 'רבי, האק מיר אראפ די לינקע זייט' - רבי, תנתק, תחתוך ממני את הצד השמאלי שלי. הרי כתוב בקהלת: 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו'. תחתוך ממני את הצד השמאלי, תכחיד את היצר הרע, את התאוות הרעות, כבר אין לי עניין בזה.
בעל התניא נכנס לדבקות לכמה דקות. להתבוננות רוחנית אלוקית. לכמה דקות היה שקט בחדר. אחר כך התעורר בעל התניא מהדבקות הרוחנית ואמר לו , הוא היה מדבר בניגון כזה: ר' יקותיאל, לא לא לא, "ואתה מחיה את כולם" כתוב. הקב"ה הוא זרם החיים ששופע ומזרים חיים לתוך כל מציאות, כל נברא, כל דבר שקיים. "את כולם"!
אומר בעל התניא: ר' יקותיאל, לא אחתוך את הצד השמאלי שלך, תחַיה אותו גם כן! "ואתה מחיה את כולם" - תחַיה אותו גם. מה הפירוש? תגלה את החיות שבו, תגלה בתוך הצד השמאלי, בתוך הנפש הבהמית, בתוך ה'אפוד', בתוך החלק הנמוך, תגלה את החיות הפנימית שבו, הניצוץ שבו, המודעות שבו. תחבר כל חלק שבך עם החלק הכי עליון שבך. כל חוויה, כל רגש, כל הרגשות שזורמים בתוך הגוף שלך. זה הכל הזמנה להיכנס למודעות יותר פנימית, לעורר בך מודעות לאמת. למה שקורה. לעזור לך לגלות את הפנימיות שלך, ה'חושן' שלך. אין 'חושן' בלי 'אפוד'. אל תתעלם משום חלק בחייך ואל תתבייש בשום חלק בחייך. כי מה שנראה לך נמוך ונחות ומכוער, הוא בעצם הזמנה להיכנס למקומות הכי פנימיים והכי רוחניים בחייך.
אחד מגדולי החסידות היה רבי נחום מצ'רנוביל. רבי מנחם נחום טברסקי. היה מגיד ואדמו"ר בעיירה צ'רנוביל באוקראינה. הוא חיבר ספר 'מאור עיניים', היה תלמיד של הבעש"ט והמגיד ממעזריטש, הוא כותב - אני חושב בפרשת וישלח - כתוב במס' יומא בגמרא: 'הבא להיטהר מסייעים אותו, הבא להיטמא פותחין לו'.
מה פירוש הדברים? מי שבא להיטהר - אתה רוצה לטהר את עצמך ואת אחרים - מסייעים לך מן השמים. הבא להיטמא - אם אתה רוצה להביא טומאה על חייך - פותחים לו, מה הפירוש? פותחים את הדלת, לא מעכבים. יש בחירה בחיים. נותנים לך את האפשרות, 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'.
רבי נחום מצ'רנוביל מפרש את זה באופן עמוק יותר: תשמעו את המילים, תדייקו במילים: 'פותחין לו', הוא אומר, יש פה פתיחה. כשמישהו 'בא להיטמא', כשמישהו נתקל בתאווה, ברגש, בלהט, בחוויה שעלולות להכניס אותו לידי טומאה, שתדע - אומר בעל ה'מאור עיניים' - 'פותחין לו'! זה הפתח שלך לרוח הקודש. 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו'!
על ידי זה שאתה מסתכל על החוויה הזו, אתה נאבק עם האתגר הזה. אתה חודר לתוך האתגר הזה, וסוף סוף אתה מהפך אותו, אתה רואה את הפנימיות שבו, זו הדרך שלך לשיא השלמות.
אל תתבייש בחלקים האפלים שבך, לא! אל תיכנע להם, אל תיכנע לחיצוניות. 'ואתה מחיה את כולם' - אותו גם תחַיה. תכניס חיוּת שם, מוּדעוּת אלוקית. לפעמים הפירוש הוא שאני צריך להגיד: לא עכשיו, אני לא הולך למקום הזה. כשיש תאווה חזקה בוערת אי אפשר להיכנס להסברים ולפלפולים ולשיעורים ולהרצאות. זה לא יעזור.
'וינס ויצא החוצה', כמו שכתוב ביוסף הצדיק 'וימאן' עם 'שלשלת'. ר' יחזקאל משינובה אומר למה עם 'שלשלת'? הוא אומר: הוא אמר שלוש פעמים 'ניין ניין ניין'. לא לא לא.
אני לא צריך להתבייש מהאתגרים האלה. פותחים לו! זו הדרך שלי להשיג שלמות. ולפעמים יש דרך אפילו עמוקה יותר, בפרט אחרי שעברה התאווה החזקה, להתבונן בפנימיות התאווה ולראות מה אני רוצה באמת, למה אני משתוקק באמת, מה הפנימיות כאן.
האדמו"ר מקוצק אמר פעם שכששוברים תאווה, אז מתאווה אחת נעשות שתי תאוות. כמו ששברת מצה, שברת עוגה, נעשו שתי חתיכות. שוברים תאווה - נעשות שתיים. עכשיו יש שתיים. מה הכוונה? אל תשבור את התאווה שלך. זו דיאגנוזה לא מתאימה. צריך להבין את נפש התאווה. לא שוברים תאווה. צריכים להבין מה הפנימיות של התאווה ואז לא שוברים את זה, מעלים את זה. מזדהים עם התוכן הפנימי. ה'אפוד' צריך להיות מחובר אל ה'חושן'. 'הבא ליטמא' - כשאני עומד מול רגע של טומאה אדירה - 'פותחין לו'. פה יש לי פתיחה להיכנס למקומות הכי בעייתיים בנפשי. להיפגש עם הפנימיות שלי, עם העצמיות שלי.
את הפסוק 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', בדרך כלל מפרשים: 'מי כעמך ישראל - גוי אחד בארץ', 'גוי' - זה עם מיוחד. אומר בעל התניא: מה אמרת? אמרת אותו דבר. לא זה הביאור, 'מי כעמך ישראל' למה? כי 'גוי אחד בארץ', ש"גם בענייני ארץ לא יפרידו מאחד האמת ח"ו". אפילו בתוך הארציות והדברים הארציים נשארים 'אחד'. הם לא מפרידים את הארציות מהדבקות, מהאחדות האינסופית האלוקית שזורמת במקומות הכי עליונים ובמקומות הכי תחתונים. בתוך הלב והנשמה ובתוך הגב והעקב. 'לא יזח החושן מעל האפוד'.
גם בעם ישראל יש את שתי הבחינות הללו. יש פעמים בהן עם ישראל הוא בבחינת 'חושן' - בדרגה עליונה. יש פעמים שעם ישראל נמצא בדרגה תחתונה. יש לנו שתי שמות - 'ישראל', - 'לי ראש', ו'יעקב'- עקב. לכן השמות של בני ישראל חקוקים בשני הבגדים, בחושן ובאפוד. כי יש בני ישראל גם בדרגת 'חושן' וגם בדרגת 'אפוד'. ובבני ישראל גופא יש חילוקים - ישנם אלה הנמצאים במקומות מאוד עליונים לכאורה, ויש את אלה שלכאורה במקומות תחתונים.
אומרת התורה: לא יזח! אף פעם לא לנתק ולא להתנתק. זה 'גוי אחד בארץ'! עם יחיד, עם מיוחד, גוף אחד.
לא חותכים אברים של הגוף כי אני חושב שיש בעיה, אני זקוק לך כי אתה זקוק לי. לפעמים קל להיפרד - אח שלי לא מסכים אתי בדברים עקרוניים, האבא לא מסכים, האמא לא מסכימה, הבן, הבת, הנכד הנכדה - מתנתקים, לא מדברים כבר שנים.
לו יהי כדבריך שאתה במקום עליון והוא בתחתון - 'לא יזח החושן מעל האפוד'. אסור שיהיה שום נתק. כי אם אני מנתק את עצמי ממך, אני מנתק את עצמי גם מעצמי. 'עצם מעצמי בשר מבשרי'. אם יש יהודי אחד שאני מתנתק ממנו, אומרת התורה 'לא יזח החושן מעל האפוד'. אין 'חושן' בלי 'אפוד' ואין 'אפוד' בלי 'חושן'.