פרשת השבוע– פרשת תרומה – מתחילה בבקשה "דּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", עם ישראל נדרש לראשונה לתת! עד עכשיו עם ישראל היה במצב של קבלה בלבד. הגאולה ממצרים הייתה תוך כדי ישיבה בבית ואכילת קורבן פסח... גם היציאה ברכוש גדול עם ישראל קיבל ללא עמל (שאלו איש מאת רעהו) כשהיו צריכים פרנסה, קיבלו לחם מן השמים שוב, ללא טרחה מצדם , מים מבארה של מרים, ועוד. כעת, בחר הקב"ה לרומם אותם ו'לשתף' אותם בבניית המשכן – מקום לשכינה מכספם שלהם.
המפרשים עומדים על מטבע הלשון "ויקחו", מדוע נקראת פעולת הנתינה בשם "לקיחה"?
ישנה דרך אחת להתרומם, להתכבד ולקבל, וזאת, באמצעות נתינה! לצאת מנקודת המקבל, ולהיות במעמד של נותן, שמשפיע טוב, שמעניק לזולת. אנו רואים את זה בשטח, בשדה החינוך, ילד שמתרגל אך ורק לקבל, מגיע למצב של נרגנות, קוצר רוח וכפיות טובה. אדם אינו יכול להיבנות ולגדול כשורה אם הוא אינו הופך את עצמו לנותן, שמשפיע על סביבו.
ולכן, הנתינה הזו, במהותה הפנימית, היא בעצם 'לקיחה', כי הראשון שמקבל ממנה תועלת, הוא האדם בעצמו!
ובפרשתנו, הקב"ה מעלה את עם ישראל במדרגה, רוחנית נפשית, זה הוא צורך קריטי מהותי, להפוך מנותן למקבל. וכאשר כלל ישראל זוכה ונותן בנדבת ליבו מכספו וזהבו לבניין המשכן, הוא עולה ומתעלה בעצמו לדרגה נעלה ונשגבה!
*
השבוע זכיתי עם רעיתי לציין עשרים וחמש שנות נישואין- 'חתונת הכסף'. בכל הקשור אל הבית שלנו, אני משתדל לכבד את בקשת אשתי ולמעט בכתיבה אודותיו. די במחיר הכבד שהמשפחה משלמת על השליחות הציבורית שלי... אך הפעם, באופן נדיר, פעם בעשרים וחמש שנים, קיבלתי אישור לכתוב על כך, במילים קצרות...
בעבר היותר רחוק הייתי מרצה בארגון 'ערכים', כמעט כל ערב הייתי מעביר הרצאות ברחבי הארץ. הנושא החזק ביותר שהיה מושך קהל רב, שהיה תמיד אקטואלי, הוא נושא הזוגיות. הוא גם הנושא שהכי קל להעביר עליו הרצאות . קצת דוגמאות, ועוד קצת רטוריקה, והקהל יוצא מרוצה לגמרי...
אבל לי באופן אישי זה הרגיש פחות טוב, הרגשתי קצת שקר בעצמי, כל עוד לי אישית יש מה לעבוד ולתקן, לא הרגשתי הוגן להרצות על כך לציבור.
אגב, הכרתי מרצים מעולים שדיברו על הנושא, והם עצמם כבר היו גרושים לפחות פעם אחת. נזכרתי בסיפור על חבר מביה"ס , אחד שאמרו עליו שלעולם הוא לא יתחתן, ובסוף הוא התחתן הכי הרבה פעמים מכל ילדי הכיתה...
אני לא בא לשלול או להעביר ביקורת על אחרים, אבל לי לא הרגיש טוב, בעיני חשוב יותר להיות נאה מקיים מאשר נאה דורש. והחלטתי שיותר נכון לי פחות לדבר ויותר להמשיך ולעבוד בבית פנימה, ובתור אחד שעדיין לומד בכל יום מחדש, היה לי קשה ללמד תוך כדי לימוד...
*
אבל כאמור כעת לכבוד ציון עשרים וחמש שנה, אני חורג ונותן איזו שהיא תובנה, או בעצם טיפ, הוא לא נשמע חדשני, אבל בעיני הוא הדבר הנכון ביותר בזוגיות ובחיי המשפחה.
במילה אחת: נתינה!
אנסה להעביר את המסר דרך אחד ממכתבי הברכות הרבים שנשלחו אלינו, כי עדיין יותר קל לי לצטט מאשר לכתוב בעצמי... וכך כתבו לנו ידידינו היקר אריאל ויפעת במכתב מרגש:
"מטרת הבריאה היא שנשאף להיות בנתינה תמידית, ללמוד לעשות למען אחרים, כמו שכתב ר' חיים מוולוז'ין: "שלא נברא האדם לעצמו אלא כדי לעזור לזולתו". מטרת החיים היא להפוך את הנטייה הטבעית של להיות מקבלים - ללהיות נותנים. עבודה לכל החיים ששיאה מגיע בנישואין. ה"אני" חייב להפוך ל"אנחנו". כמו שאמר הרב אריה לוין זצ"ל: "הרגל של אישתי כואבת לנו". הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" אומר שהאדם אוהב את מי שהוא נותן לו ומשקיע בו. מכאן שנתינה בונה את האהבה. וזאת מהות הנישואין"
לבנות משהו אמיתי ונכון זה רק ע"י הרמת תרומה – להתרוממות כך זה מגיל צעיר מאוד, לחנך את הילדים לדעת לתת ולהעניק, בהמשך עם הנוער ובוודאי בוודאי בזוגיות, ובעצם בכל מהלך החיים!
אגב, יש כאן בונוס מיוחד, כאשר תוך כדי עבודת חיים שכזו של נתינה, כל אחד מגלה בעצמו כמה בעצם יש לו לתת...
*
נקודה נוספת שרציתי לחדד היא כי לפעמים האדם נדרש להעמיד את עצמו לקבל! וזו גם בעצם סוג של נתינה, לתת לזולת את האפשרות להעניק. וגם את זה אנו לומדים מפרשת השבוע, כי הרי הקב"ה הוא מלך העולם, וכל העולם ומלואו שלו, וכי הוא זקוק כביכול לבית? לתרומות לבניית בית? ליריעות ולקרשים? ברור שלא! אלא שברוב טובו וחסדו נתן לנו את האפשרות להיות "נותנים".
ונחזור אלינו, כל אחד ואחד אל הבית פנימה, זקוקים כאן שני צדדים של נתינה וקבלה הדדית, הנכונות לקבל בשמחה ובמאור פנים חשובה גם היא כדי ליצור את ההדדיות הזו של קבלה-נתינה. שני צדדים למטבע, ויש לחזק אותו משני צדדיו, ובכל רגע להיות נותן ומקבל, מקבל ונותן. תנועה מעגלית שכזו יוצר מעגל אין סופי של טוב, באושר ובשמחה, לאורך ימים ושנים טובות!