ביום המר והנמהר תשעה באב מקונן עם ישראל. זה יום של אבלות, קינה וחרבן לעם ישראל. זה לא רק קינה על חורבן בית המקדש הראשון והשני; זה לא רק יום אבל על מקרה מסוים שקרה לפני כאלפיים שנה.
יום זה נחשב למועד לפורענות ליהודים, והתרחשו כמה אירועים קשים נוספים בדברי הימים של עם ישראל, שהתחיל בחטא המרגלים שהיה ביום הזה, וגם אחרי החורבן, בו ביום היה כיבוש העיר ביתר, וחרישת ירושלים בידי הרומאים. בין האירועים הנוספים שהתרחשו בתשעה באב בתקופות מאוחרות יותר: גירוש יהודי אנגליה בשנת ה"א נ'; גירוש ספרד בשנת ה"א רנ"ב; ועד למאה האחרונה: פריצת מלחמת העולם הראשונה; הוראתו של הנאצי הרמן גרינג ימ"ש על תחילת הפתרון הסופי במלחה"ע השניה ויציאת הרכבות הראשונות מגטו ורשה לטרבלינקה וכו'. "בכה אבכה לילה ויומם, כי ארכו קיצי שברי. ..כי חרפת אדם לוקח, כל הנקרא בשם עברי. נחלה מכתי אוי לי על שברי".
הפייטן הגדול "הקליר" הביע את הרגשתו לליל תשעה באב במלים אלו "בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי. לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי". זה קורה כאן ועכשיו: חרב ביתי ונשרפו ארמוני! הקינה והאבלות של משמעות חורבן תשעה-באב, מדבר בדיוק על דבר זה. על הדברים הנוראים שקרו לישראל ביום הזה לאורך כל ההיסטוריה: חורבן העם; חורבן הישוב; וחורבן הבית.
*
ביום חמישי האחרון לקחתי חבל בשמחת צדיקים, כאשר האחד מחשובי הרבנים וגדוליה פה בעיר בית שמש נשא דברים בשמחת אירוסי בנו יקירו עם בית צדיקים מעתירי היחס, בית רם ונישא. ועמד על דברי ה"תפארת שלמה" בשלהי פרשת מסעי בענין הירושה של בנות צלפחד בארץ ישראל. וכתוצאה מתלונת מטה בני יוסף, קובע משה רבינו "זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" (במדבר לו', ו'-ז').
ומקשה התפארת שלמה למה הקפידה התורה כל כך שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר? והלא כולם מי"ב שבטי י'ה, כולם קדושים, ומה חילוק בין זה לזה? ואנו רואים שהתורה הקפידה על זה כל-כך. ומסביר: "כי כן הוא באמת לכל שבט ושבט יחס פרטי לגבול חלקו בארץ", ואופן עבודתו ומשיכתו הוא לחבל ארץ זו בדוקא, "ולכך כאשר ציוה לחלק ארץ-ישראל התעוררו מטה בני יוסף עם גודל תשוקתם עם הארץ וקדושתה הנה המשיכו המצוה הזאת של לא תסוב נחלה שהוא נכון לכוונה זו" של חלקם בארץ הזאת. אבל אחר-כך אבדו אותו החשק, לכך אחר-כך הותרו השבטים לבא זה בזה.
ואותו יחס של בני יוסף לחלקת האדמה שלהם, תובע מאתנו ה"תפארת שלמה": "זה מרמז על מעלת קדושת ארץ ישראל וירושלים תובב"א. כי הנה צריך כל איש להשתוקק בכל לבבו על ארץ ישראל וקדושתה, כמו שנאמר 'שאלו שלום ירושלים', 'ציון דורש אין לה' – מכלל דבעי דרישה. וענין התשוקה היא מועלת בעצמה על הגאולה העתידה במהרה-בימינו.
מכל-שכן בזמן-הזה אשר בעונות הרבים כל ארץ הקדושה היא תחת יד הישמעאלים ויבלעוה זרים וירשוה, והנה באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים, מכל-שכן שצריך לקרוע את לבב איש לצעוק על-זה אל הקב"ה לעורר רחמים על הארץ ועל קיבוץ גלויות לתוכה בשמחה במהרה.
והנה ההתעוררות הלזה של תשוקת הארץ כשתהיה באמת מעומק הלב שיאדיב באמת בנפשו על כבוד ארץ הקדושה הנה בזה מעורר למעלה הרחמים והרצון על הגאולה במהרה כמו שנאמר "שאלו שלום ירושלים" על ידי כך "ישליו אוהביך" במהרה בימינו.
הנה כמוהם אם תגבר התשוקה בלב איש מבני ישראל אל הארץ ובניין בית המקדש, הלא חיש מהר יעתר להם, כי הלא הוא בנוי ועומד הוא למעלה, רק שצריך לבקש עליו להורידו, כמו שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה", וכמו שהיה בדוד המלך ע"ה שהתעורר מעצמו על בניין בית המקדש ויעתר לו ה' כמבואר בכתוב, ועל שם זה נקרא "דביר ביתך" – לשון דיבור שצריך לבקש מהשי"ת עליו להיבנות במהרה, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת,ה כי כל האומר כן באמת בתפילה ולירושלים עירך ברחמים תשוב הנה פועל זה למעלה על קירוב הגאולה.
ומסיים בעל ה"תפארת שלמה", שלאור זאת יובנו דברי הפסוק בפרשת נצבים "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם ... על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת", "שיש להבין – למה תלה הכתוב דוקא בדור האחרון ולא ישאלו זה קודם לכן, אך הנה כמו שביארנו, כי הדור ההוא אשר יתנו עיניהם ולבבם לשאול על זה, והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים, ועל-ידי תשוקתם ודאבון נפשם על הארץ הנה יתעוררו הגאולה והם יהיו הדור האחרון קודם הגאולה".
*
עלינו להתבונן ולדעת, שהאבלות והקינות בתשעה באב נוגעים אלינו, ושיעוררו הלבבות, להרגיש כל אחד שייך לדברים: "ספקו עליך כפים כל עוברי דרך, שרקו ויניעו ראשם על בת ירושלים. הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ?" (איכה) "שמעו נא אחינו בית ישראל. כי בעוונותינו ועוונות אבותינו אנחנו מונים לחורבן מקדשנו ולשריפת היכלנו... ולפיזור עם הקודש מירושלים עיר הקודש..."
הרבי מסלונים בעל "נתיבות שלום" אמר: "זכירה זו, (של חורבן בית המקדש דרך הקינות) יש בה משום יסוד גדול למעמדם הרוחני של הדורות הבאים... כי המשך הדורות של עם ישראל הוא בבחינת 'מקבלים זה מזה' ... כשרשרת שכל טבעת מטבעותיה שלובה בחברתה, ושילוב זה הוא יסוד קיומה".
ואילו הגאון רבי חיים וואלוז'ינער דייק בדברי חכמינו: לא נאמר "כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בשמחתה" בלשון עתיד, אלא "זוכה ורואה בשמחתה" - בלשון הווה. מכאן יש ללמוד שגם בזמן החורבן יכול המתאבל לזכות ולראות בשמחת ירושלים. מי שמתאבל על ירושלים בכל לבו, מסוגל להתרומם למדרגתו של ר´ עקיבא השׂוחק מול המראה המזעזע של שועלים היוצאים מקודש הקודשים.
לסיכום, תשעה באב דורש מכל אחד מאיתנו לפעול בשלושה מישורים: אבילות על חורבן בית המקדש (לשעבר). מוכנות לבניין בית המקדש (להבא). דרישת ציון – תוך ריבוי תפילה ותחנונים לבניין בית המקדש ולגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.