לפני מספר חודשים רעשה שכונת רמת אביב בצפון ת"א. הסיבה: ישיבת חב"ד פתחה לה סניף בשכונה ה'צפונית' וניסתה לטענת התושבים להחדירתכנים דתיים כגון הנחת תפילין, שמירת שבת ומסורת, לילדים חילונים הלומדים בביה"ס הממלכתיים.
תושבי השכונה המבוהלים פתחו מייד בקמפיין נרחב נגד ההחזרה בתשובה בשכונה.
הם כתבו מאמרים, חתמו על עצומות, קיימו הפגנות מול בניין הישיבה ועשו ככל שידם משגת לעצור את התופעה.
טענתם העיקרית היתה כי תלמידי הישיבה עוסקים בכפיה דתית ופוגעים בצביונה החילוני של השכונה, בכך שמשכנעים בדרכי תעמולה ילדים רכים ותמימים להתקרב לדת, בניגוד לדעת הוריהם.
השבוע עלה לדיון בכנסת חוק חדש הקורא לחייב את מוסדות החינוך החרדיים בלימודי הליב"ה הכוללים אזרחות, מתמטיקה ואנגלית.
עיינתי בעיתונים בימים שלמחרת העלאת החוק בכנסת, והתאכזבתי. התאכזבתי משום שציפיתי כי כל אותם פובלציסטים וכותבי מאמרי דעה שתקפו בבוטות את החדירה הדתית לשכונה החילונית, יקומו גם עתה במקרה דנן ויתקפו את החוק האנטי דמוקרטי בעליל המחייב את לימודי הליב"ה במערכת החינוך החרדית ויתנגדו אף הם לכפייה החילונית המתערבת בתכניהם הלימודיים והחינוכיים של מוסדות הלימוד החרדיים.
ציפיתי שיבינו כי לצד החינוך הממלכתי קימיים זרמים נוספים של אזרחים הרוצים לחנך את ילדיהם בצורה שונה וייחודית, ואין זה משנה אם מדובר בבי"ס דמוקרטי או גן אנטרופוסופי או חיידר חרדי.
ולא רק שלא כך היה הדבר, אלא להיפך: כל הוגי הדעות שיבחו והיללו במאמריהם את הצעת החוק באומרם כי סוף סוף ייעשה חסד עם ילדי החינוך החרדי הנבערים, שלימודי הליב"ה יתנו להם כלים מקצועיים להשתלבות בעולם הגדול ויקנו להם אפשרות אקדמית ותעסוקתית.
ותמה אני: האם נוהגת כאן מדיניות של איפה ואיפה? מהו ההבדל? מדוע השפעתם של אישים דתיים על חינוך ילדים חילונים אסורה ואילו השפעה אזרחית חילונית ממוסדת ומאורגנת בחסות החוק על חינוך ילדים חרדיים מותרת?
מדוע לחייב ילדים חילוניםללמוד משניות וגמרא, זו כפיה דתית ואילו לחייב ילדים חרדים ללמוד את מקצועות הליב"ה זו אינה כפיה חילונית?