פרשת השבוע - פרשת בשלח - נקראת גם "שבת שירה", על שם השירה ששר משה עם בני ישראל על שפת הים בזמן קריעת ים סוף, כהודאה להשם יתברך על הצלתם הניסית מיד רודפיהם המצרים.
ננסה לעמוד על טיבה של "שירה" נמצא כי היא מבטאת מצב רוח נפשי, בהתרוממות רוח של האדם, וכאשר "נחה עליו הרוח" הוא משורר שירה.
מה בעצם הוא עושה בשירתו? הוא משתף את האחרים! הוא מעורר אותם בקולו בנעימה, ובכך הוא סוחף אותם אל השמחה שהוא שרוי בה, ושמחתו שלו עצמו – מתעצמת שבעתיים!
כאן אנו רואים כיצד תכונתו הטבעית של האדם היא לשתף את האחרים בשמחתו, ולשמח אותם בטוב ובאושר שהוא זוכה להם. ובתנועה מעגלית – השיתוף הזה חוזר אליו בחזרה, ההשתתפות שלהם בשמחתו מוסיפה ומעצימה את השמחה שלו!
*
השבוע זכיתי לחוות את החוויה הגדולה הזאת.
כפי שכתבתי בשבוע שעבר, בחסד השם זכינו לחגוג את נישואי בנינו היקרים אוריאל וחיה שיחי' . במהלך השמחה חשתי רגש גדול של רצון אמיתי לשתף בשמחה ולשמוח יחד בצוותא עם ידידי ואהובי היקרים.
והאמת היא כי ההתרגשות שלי הייתה לא רק עם המשתתפים בפועל בשמחה ובריקודים, שטרחו והגיעו כל אחד ממקומו ומעיסוקיו לשמח ולשמוח אתנו, אלא גם מאות (!) האנשים שהתקשרו לאחל את ברכתם מרחוק, והתנצלו על חוסר יכולתם להגיע - בעיקר בעקבות הנגיף, מי מהמאומתים ומי מהמבודדים – הרגשתי את ההשתתפות שלהם מרחוק מקום וקירבת לב, בטווח קליטת הנייד... וגם זה שימח אותי מאוד.
למדתי מזה כמה חשוב להשתתף עם הזולת בשמחתו, בכל דרך שאפשר להשתתף, חשוב מאוד ומוסיף לשמחה. כי בשביל לשמוח צריך שותפים... וכשמשפיעים טוב על הזולת, זוכים בעצמנו לטוב.
*
לקראת יום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות - שבעירנו חדרה הוא מקבל משמעות נוספת, כיום הולדת... ביום זה נוסדה העיר לפני מאה שלושים ואחת שנים - בשנת תרנ"א, נביא בעניין זה את המסר המאלף שנוהג אבא שיחיה, איש החינוך הרב מנחם נורדמן לנצל את אווירת יום ט"ו בשבט הקרב ובא, ולחדד בפני תלמידיו הרבים:
בתורה מצאנו כי "האדם עץ השדה". המהות של "עץ השדה" שהוא חי לעצמו, הוא מקבל יחסית מעט, ניזון ממים בלבד. אבל לעומת זאת מה הוא מעניק לאחרים? פירות טובים -חמוצים ומתוקים!
עץ בריא נותן פירות, עץ שאינו נותן פירות - אינו צומח אלא נובל. נתינת הפירות מחיה את העץ. העץ הוא גם סמל למי שמקבל מעט אך נותן הרבה. "כי האדם עץ השדה" - האדם בדומה לעץ צריך לעסוק בנתינה לזולת, לא לחשוב כמה הוא קיבל, אלא לתת ולתת אף מעבר לכך. אם לא ייתן אלא ידאג אך ורק לעצמו, הוא נובל....
*
כאנשי חינוך אנו יודעים כי ט"ו בשבט הוא גם סמל לחינוך. כמו אותו שתיל שתפקידו לכוונו וליישרו כל עוד הוא הוא רך וצעיר, כן נפש האדם. כל עוד הוא בקטנותו, יותר קל לכוונו ולהדריכו בדרך הישרה והנכונה.
אני רגיל לספר כי לשמחתי הרבה ממוסדות החינוך בחדרה שהייתי שותף בהקמתם, נבנו בסוף שטחי המגורים בעיר, במקום בו היו נטועים פרדסי פרי ונוי. כמה מתאים הדבר כי במקום בו צמחו פירות ואילנות גדלים וצומחים כיום הזה פירות ואילנות של ילדי חמד, וכמו שמצאנו בחז"ל וכך נפסק להלכה כי היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים מברך את הברכה להשם יתברך שברא "בריות טובות ואילנות טובים". הם הולכים יחד, הבריות והאילנות...
*
נסכם את שני המסרים גם יחד, השמחה הגדולה היא דווקא כשאדם משתף את סביבתו בשמחתו, והיא זו שגורמת לו תוספת והעצמה לשמחה שלו. וכשהאדם דואג ומעניק לאחרים, הוא עצמו פורח ומלבלב!
חד שבטי ישראל!
שבת שלום! וט"ו בשבט שמח, פורה ומלבלב!