כמידי שנה עם תחילתו של החורף אנחנו יוצאים לשטח לטיול ג'יפים, במסגרת יום גיבוש עם כמה מחברי הצוות. משנה לשנה למדנו לחפש מקומות מאתגרים יותר לצליחה על ג'יפ, פשוט למדנו מהניסיון כי ככל שהאתגר גדול יותר, כך יום הגיבוש יוצא מוצלח יותר...
חשבתי לעצמי, הרי באופן רגיל כל עיכוב בדרך, שלא לומר פנצ'ר, גורמים לעוגמת נפש גדולה. ואילו כאן, נהפוך הוא, כאילו מחכים לאירוע כזה של תקלה, להתחפרות, שאז כולם נעצרים ומתמקדים ברעיונות יצירתיים, אם זה חילוץ, גרירה, אם זה תיקון צמיג תקול והכל בדרכים יצירתיות ומקוריות, או לכל עזרה וסיוע אחרים.
אז מה בעצם כאן ההבדל? מעבר לתכנון והידיעה מראש שזה אמור לקרות, ושזה הפך כבר כמעט לחלק מהמסלול. בעיני , יש כאן גם איזשהו יעד סופי שאמורים להגיע אליו בסופו של מסלול, והידיעה כי בסופו של דבר נסיים את המסלול בעז"ה, גם אם יתכנו עיכובים בעקבות כל האתגרים הללו, אבל בסופו של יום נחזור אל הבית החמים והנעים שלנו, עמוסי חוויות...
ואם תשאלו אותי מהיכן שואבים את ההרגשה שאכן מעבר נסיים בסופו של יום את המסלול בהצלחה? מעבר בטחון בע"ה אני מניח שתחושת האחדות, המציאות הזו של 'ביחד', שכולם מרגישים שמחה וסיפוק להושיט עזרה אחד לשני, תורמת גם היא לתחושה הטובה הזו.
ומכאן, ניסיתי לחשוב כיצד אפשר לקחת אלינו את התובנות מתוך האתגר הזה אלינו לחיי היום יום, אל החיים בעצמם, לא רק באירועים של אתגרים מתוזמנים מראש...
•
בפרשת השבוע שלנו - פרשת ויגש - התמונה של סיפור יוסף עם האחים מתחילה להתבהר. מתחילים לראות כיצד דווקא המציאות הקשה הזו של מכירת יוסף ע"י אחיו, דרך התקרית המצערת שגרמה לו להיכנס לבור הכלא המצרי, כמו גם אותו רעב עולמי כבד שירד לעולם, בסופו של דבר התבררו כסיפור של הצלה.
אז נכון שזו לא חכמה שאנחנו נבוא בסוף הסיפור ונצביע על שרשרת המאורעות, כיצד כולן הובילו למעשה אל הסוף הטוב של הסיפור... אבל כשאנחנו קוראים בתורה כיצד יוסף הצדיק בגבורתו עומד לו יציב ואיתן במהלך כל הסיפור, נער צעיר שמתמודד עם מציאות לכאורה בלתי אפשרית, משום כיוון שלא נסתכל על זה. אח שנמכר ע"י אחיו, לנתק אותו לגמרי מיעקב אביו בתהליך שנראה כמו אל-חזור. דרך כל מה שהוא עבר בדרך למצרים, ובמצרים עצמה. ויוסף הצדיק עומד בכל התהליך הזה בגבורה עצומה, הוא עושה את הנדרש ממנו בכל שלב ושלב בסיפור, מתוך שלווה פנימית אמיתית, וכך הוא מקיים את תפקידיו בבית המלוכה בנאמנות ומסירות. אם הוא עצמו לא היה בטוב, כיצד הוא היה פונה אל שני האסירים בבית הכלא במאור פנים ושואל לשלומם?
התורה מלמדת אותנו כי נדרש מאיתנו, מכל אדם באשר הוא, לעמוד כבר מ'תחילתו של הסיפור', ולדעת ולהרגיש ביטחון מוחלט בבורא העולם, כי הטוב בסופו של דבר יגיע, והכל בסוף יסתדר, ובצורה הטובה ביותר!
•
נחזור לאתגר שבשטח, וממנו נתקדם לתובנות שניקח לחי היום יום. אם יודעים מראש שכל האתגרים הם לצורך ה'גיבוש', וכל הקשיים הם 'חלק מהמשחק', וכל העיכובים הם לטובה, והאידיאל הוא ליהנות גם מהדרך עצמה, כי הדרך עצמה עם כל מה שהיא כוללת - היא חלק מהחוויה. הרי בכך נזכה לאושר ושלווה פנימית בעולם הזה, ולשמחה אמיתית בעולם הבא.