הכתבה הקודמת על האבות הגרושים במגזר החרדי עוררה דיון משמעותי על היחס אותו מקבלים הגרושים במגזר החרדי. "קראתי את הכתבה ובכיתי", כתב אחד הקוראים. "סוף סוף מישהו מדבר על הסבל הנורא שאני עובר".
בכתבה הנוכחית אנו מביאים את סיפורן של הנשים החרדיות שבחרו להתגרש. כפי שציינו בכתבה הקודמת נדגיש גם בכתבה הזו - הכתבה לא נועדה לעודד גירושין, או למנוע מאנשים להתגרש. היא גם לא נועדה לגרום לניגוח בין הגרושים והגרושות או לייצר תחרות סבל. היא נועדה להעלות למודעות את כאבן הגדול של הגרושות החרדיות ולייצר שינוי ביחס אליהן. לגרום לכך שנשים אלו שחוות כאב נוראי - יקבלו מהחברה אמפתיה ותמיכה שתסייע להן לצוף מעל המים, ולאחות את השבר.
• • • • •
כיצד מתייחסת החברה לגרושה החרדית? באלו מקומות תחווה הגרושה החרדית אפליה ובאלו לא? האם החברה מכבדת את החלטתה של האישה להתגרש? האם הרכילות שנאמרת מאחורי גבה של הגרושה מגיעה לאוזניה, והאם יש לכך השלכות מרחיקות לכת?
המעמד החברתי
"פעם הייתי אישה מוצלחת", אומרת תמי (47). "אני אשת מקצוע, משתכרת יפה וכל החיים שלי הייתי במשבצת של 'המוצלחת' אך מהרגע שהתגרשתי - הכל השתנה. כולם רואים אותי כ'מסכנה', וכשאני אומרת שאני גרושה היחס אלי משתנה באחת: צקצוקי לשון, והתחמקות מחברתי בכל דרך אפשרית. אני מרגישה שיש נשים שחוששות להיות מזוהות כחברות שלי בשל הסטטוס הנחות. פעמים רבות כשאני מכירה מישהי חדשה אני מעדיפה להסתיר את הסטטוס שלי בכדי לקבל ממנה יחס שוויוני.
"קרה לא פעם שאנשים נמנעו מלהיעזר בשירותיי בשל היותי גרושה, ואני באמת לא מצליחה להבין למה אנשים לא מסוגלים לראות את האדם שבי ולהתעלם מהטייטל הלא מכבד. יש בי הרבה חלקים שאינם קשורים לתואר 'גרושה': אני אדם עם דעות, עם תכנים, ערכים, מחשבות, ילדים ותחביבים - אבל הרבה אנשים מתקשים לראות את כל זה. מבחינתם אני אישה גרושה ותו לא".
האתגר הכלכלי
תהליך גירושין מלווה בהמון הוצאות, ומשתי משכורת נאלצת המשפחה להסתפק במשכורת אחת בלבד שאמורה לממן את רוב ההוצאות שהיו לפני הגירושין. בנוסף, יכולת ההשתכרות של הגרושה יורדת פלאים בשל הקושי לצאת לעבוד במקביל לטיפול בילדים.
"בתקופה הראשונה שאחרי הגירושין חייתי בעוני מחריד", מספרת אלישבע (37). "אני לא יכולה לשפוט את הגרוש שלי שנזרק באותה התקופה מעבודה לעבודה, אבל בשורה התחתונה הוא לא שילם לי מזונות באותם ימים שחורים. מה גם שבחלק גדול מהשעות שבהן עבדתי נאלצתי לשכור בייבי-סיטר שתשמור על הילדים, וזה השתקף במשכורת שלי בצורה ישירה.
"צברתי חובות גדולים שאיימו למוטט אותי, ולמרות הקצבה שקיבלתי מביטוח לאומי לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. פניתי ל'קופת העיר' שאומנם סייעו לי כדי שהילדים שלי לא יישארו רעבים, אך עדיין החובות הלכו ותפחו. לא אשכח את אותה הפעם שעמדתי מול הקופה עם עגלה מלאה בקניות כשהוויזה לא עברה. הסתכלתי בעיניים של הילדים שלי ופרצתי בבכי. התביישתי כל כך שאני לא מצליחה לתת להם את המינימום המתבקש. גם קרה לא פעם שאנשים הציעו לי עזרה ולא מתוך דאגה כנה ואמיתית.
"בסופו של דבר הבנתי שכגרושה אני חייבת להיות גמישה עם זמני העבודה, והאופציה היחידה היא להיות עצמאית. למדתי איפור והיום אני מאפרת כלות. היום אני חיה ברווח ומרוויחה סכומים גדולים בהרבה מהסכומים שהתרגלתי להרוויח לפני הגירושין, אבל עד היום כשאני נזכרת באותה תקופה נוראה אני בוכה. אני גם מקווה שאין לילדים שלי טראומה, ושהם זוכרים כמה שפחות מאותה תקופה איומה".
הדרדרות רוחנית
חשוב להקדים ולומר שהסיפור של בת-שבע (28), מעט קיצוני. כשמדובר באלימות - רבנים רבים יעודדו את האישה להתגרש ויתייחסו אליה בצורה מכילה ואמפתית, אולם בת שבע לא זכתה לכל הטוב הזה: "במשך למעלה מ-7 שנים חוויתי אלימות ורציתי להתגרש, אבל הייתי שייכת לקהילה מאד סגורה וכולם לחצו עליי להישאר אתו", היא משחזרת. "כבר בתקופת האירוסין הבחנתי בהתנהגויות אלימות, אבל הסבירו לי שכנראה אני מלחיצה אותו או לא מספיק מכבדת. במקום לעזור לי להתגרש נתנו לי טיפים ועצות שיעזרו לי לשקם את שלום הבית שלי, כשכל אחד מבטיח שאם רק אנסה את העצות שלו הנישואין שלי יהיו מאושרים...
"מיד אחרי החתונה דרשתי להתגרש אך אלו שסביבי עשו הכל כדי לעצור אותי. בהתחלה אמרו לי שכנראה שאני לא מספיק טובה אליו, ושאם אני אעשה ממנו מלך הוא יעשה ממני מלכה... בהמשך איימו עליי שהילדים שלי יגדלו כיתומים ושאם אתגרש אאמלל אותם ואתן על כך את הדין. הלכתי לרבנים נוספים וגם הם הסבירו לי שאם אתגרש אני אהרוג את ההורים שלי מהצער שאגרום להם, וגם אמרו לי שאם אתגרש אף אחד לא ירצה להיות בסביבה שלי - מה שלצערי התגלה כנכון...
"הם הוסיפו ואמרו לי שהילדים שלי כל החיים לא יסלחו לי, שהמזבח יוריד דמעות בגללי, ושאני הורסת את השידוכים של האחים שלי - ובאמת יש לי עד היום אח ש'תקוע בשידוכים' בגללי.
"כשברחתי למקלט לנשים מוכות הפכתי למוקד רכילות. כל השכונה דיברה עליי. נשים יושבות על הספסל בגינה ודנות דיני נפשות כשהן גם השופט וגם התליין. בעבר היו לי המון חברות אבל ברגע שהלכתי למקלט כולן ניתקו את הקשר. נשארתי רק עם חברות לא חרדיות שדווקא הבינו אותי ואפילו ראו בי גיבורה, וכשהחברות מהעבר נטשו אותי הן היו החברות שלי.
"לא הייתי מסוגלת להישאר חרדית אחרי המשבר שעברתי מול החברה, למרות שברור לי שאם לא הייתי עוברת את העוול החברתי הזה, הייתי היום חרדית ששומרת על קלה כבחמורה. מדהים אותי שאותן נשים שגרמו לי לעזוב את המגזר החרדי כועסות עליי על שעזבתי - מבלי לחשוב שהן עצמן גרמו לי לעזוב".
דירה להשכיר
"בוא נתחיל מזה שאף אחד לא רוצה שכנה גרושה", אומרת רחלי (44) מבית שמש. "אנשים מפחדים ש'הדבר הזה' יהיה בשכונה שלהם. ועדות הקבלה עושות הכל כדי שגרושות לא ייכנסו לשכונה. המקום שבו הכי קל לזהות את הפחד הוא בשכונות חדשות בשלבי אכלוס - כשאנשים רוצים לציין שמדובר בשכונה בעלת אוכלוסייה בעייתית הם יציינו שמדובר בשכונה שגרות בה לא מעט גרושות.
"גם כשכבר מצאתי דירה, השכנים ניסו לא פעם לסלק אותי ממנה. הייתה תקופה שהיו כותבים לי מכתבים אנונימיים ומסבירים לי שאין מקומי בשכונה ושלא מתאים להם שגרושה גרה בשכונה חרדית. היו גם אמצעים אחרים פחות נעימים שנועדו לגרום לי לחפש מקום אחר. שאלתי פעם מישהו איפה אני אמורה לגור, אבל זה פשוט לא עניין אותו. בסופו של דבר נכנעתי לעוול ועזבתי לאזור אחר, אבל אני לא סולחת לאותם אנשים שהציקו לי בתקופות הכי אפלות בחיי".
גם נשים שלא חוו מעשים קיצוניים כאלו, התקשו למצוא דירת שכירות: "אנשים פשוט לא רוצים להשכיר דירות לנשים גרושות", מספרת דיני (33) מבני ברק: "הם חוששים ממצבן הכלכלי הקשה של הגרושות והם דורשים ערבים, תלושי משכורת, צ'יקים נוספים והמלצות - בשעה שמאנשים אחרים אותם משכירים לא מציבים את הדרישות הללו".
"הצגתי למשכירים תלושי משכורת מרשימים, אך בכל פעם ששמעו שאני גרושה לא הסכימו להשכיר לי דירה", מספרת מרים (41). "הייתה מישהי שאמרה לי במפורש 'אני לא רוצה להשכיר לך את הדירה כי את גרושה'. 'אני אשאל אותך דוגרי', היא המשיכה: 'את דתיה?', אמרתי לה שאני חרדית ובת סמינר, אך היא המשיכה לשאול: 'את הולכת עם מכנסיים?', הדגשתי לה שוב שאני בת סמינר, ושנפגעתי מעצם השאלה. 'תביני, פשוט אמרת שאת גרושה, ואני לא מעוניינת שיהיו מסיבות בבית', היא לא הרפתה, כשבסופו של דבר למרות ההסברים היא לא הסכימה להשכיר לי את הדירה".
הגרושה - ומוסדות הלימוד
ברוב בתי הספר, גירושי ההורים לא ישפיע על היחס של בית הספר לילדות, אולם המקרה של שירי (34) היה שונה. "יומיים אחרי הגירושין, כשאני שבורה ורצוצה ולא מפסיקה לבכות, המנהלת מתקשרת ואומרת ש'אתם הורים גרושים, ולא מתאים לנו שהבת שלכם תלמד אצלנו ב'בית יעקב'. כמובן שאת הבת שלכם שעולה לכיתה א' לא נקבל, אבל גם את הבת שלכם שבכיתה ז' שאין לנו אפשרות חוקית לסלק, הייתי מציעה לכם להעביר לבית ספר אחר'.
המנהלת המשיכה וניסתה לומר לנו שזה בכלל לטובת הילדה: 'אני חוששת בשביל הבת שלך', היא אמרה. 'ההורים שלנו לא ירשו לבנות שלהן להתחבר עם הבת שלך, וחבל שלבת שלך לא תהיינה חברות'. מכיוון שהיה מדובר בבת מצטיינת והבנות אהבו אותה מאד לא חשבתי להוציא אותה מבית הספר, אך כבר למחרת המנהלת קראה לה וצעקה עליה על משהו אזוטרי לחלוטין - כשמדובר בבת מצטיינת שהמנהלת והמורות מעולם לא נזקקו להעיר לה על שום דבר. החלטתי לא לתת לבת שלי לסבול. עזבנו את העיר החרדית ועברנו לעיר מעורבת, כשהבת שלי עד היום לא יודעת מדוע העברנו אותה בית ספר".
לעומת המקרה הקשה של שירי, חלק מהגרושות מספרות דווקא על יחס הוגן שהן קיבלו מבית הספר: "לאחר הגירושין המנהלת הזמינה אותי לשיחה, ואמרה לי שהיא מודעת למצב הקשה שעובר עלינו, והיא רוצה להקל את הקושי הגדול", אומרת יעל (29) מהדרום: "היא ביקשה מהמורות שיתחשבו בבנות שלי, ושיסייעו להן לעבור את התקופה בקלות. היא סיפרה לי שגם הבת שלה גרושה, ושהיא יודעת באיזה מצוקה נוראית מדובר, ושחשוב לה שלא ארגיש שאני שווה פחות או שמגיע לי פחות בגלל שאני גרושה. פרצתי בבכי, ואני עד היום אסירת תודה על היחס המדהים שהיא נתנה לי. אני חושבת שהיום יש מודעות גבוהה יותר לסבל שעובר על ההורים הגרושים".
חבל שאני לא אלמנה
"אני מקנאת באחותי האלמנה", אומרת נחמה (53), "אני רואה את היחס האמפתי והחומל לאחיינים שלי היתומים, את כמות השוברים האדירה שהם מקבלים מאינספור ארגונים וקופות צדקה, ואת האהבה שהחברה מרעיפה עליהם".
נחמה טוענת שאפליה בין יתומים לבין ילדים ממשפחות גרושות קיימת במקומות נוספים: "כשהבן שלי משתולל ה'רבה' מתקשר אליי ואני שומעת המון כעס בקול שלו. הוא אומר שהילד שלי משתולל יותר מילדים אחרים, והוא רמז לא פעם שזה קשור להיותו בן להורים גרושים. אני מאמינה שאם הייתי אלמנה הוא היה מקבל בהבנה את העובדה שכשהחיים של הילד מתרסקים הוא עלול להשתולל יותר מילדים אחרים.
"גם בחגים - כשאחיין שלי היתום מגיע לבית הכנסת בשמחת תורה בלי אבא, כולם שמים לב ומקפידים להכניס אותו למרכז המעגל. לעומת זאת כשהבן שלי מגיע לבית הכנסת אף אחד לא שם לב אליו. אני מסתכלת מעזרת הנשים ורואה אותו כל כך אבוד והדמעות זולגות. אני זוכרת שנה אחת, כשהוא עוד היה קטן ממש, ראיתי אותו יושב עצוב מסתכל בקנאה באבות של החברים שלו והכאב היה כל כך דוקר. התאפקתי לא לרדת לעזרת הגברים ולצעוק עליהם שהקב"ה לא שמח בריקודים של אנשים שלא אכפת להם מהכאב הנורא שאני והבנים שלי עוברים. אני לא מכירה תחושה כואבת יותר מלראות את הבן שלך סובל מבלי שתוכלי לעזור לו. לשמחתי דווקא בשנים האחרונות המודעות לכך עלתה, וכשאני רואה אבות שמתייחסים לבן שלי הלב שלי גואה מאושר.
"האפליה קיימת גם בנושא הכלכלי - אני אישית ב"ה מבוססת, אבל יש לי חברה ששקועה בחובות מטורפים, ולמרות שעוזרים לה להחזיק מעמד, כבר שנים שהיא לא מצליחה לצאת מהלופ של החובות. אם היא הייתה אלמנה היו פותחים לה קרן ומכסים את החובות שלה בשבוע, אבל היא גרושה: אם מישהו יחלק פלאיירים בבתי הכנסת כשכתוב בהם 'עזרו לגרושה ולשמונת הילדים' - מישהו יתרום שקל לקרן שכזו?".
התגרשת כי את קרייריסטית
"זה קרה בגלל שאת אשת קריירה"?, נשאלה ציפי (37) לא מעט פעמים. "אנשים משוכנעים שאם אישה מצליחה ומתקדמת בעבודה, היא כנראה לא מכבדת את בעלה ולא משאירה לו מקום להתבטא, וכתוצאה מכך הגירושין הם בלתי נמנעים. זה כל כך לא נכון. דווקא הגרוש שלי מאד עודד ותמך בקריירה שלי, ויש לו מספיק ביטחון עצמי לפרגן לי ולשמוח בהצלחתי, אבל זה לא מנע מאנשים לשפוט אותי בחומרה. גם לגרוש שלי יש קריירה שבה הוא משקיע לא מעט מזמנו - אבל אף אחד לא שאל אותו אם 'זה קרה' בגלל שהוא השקיע יותר מדיי בקריירה ולא מספיק בבית...
"באופן כללי, הצורך הנואש של אנשים לדעת בדיוק מדוע התגרשת, מוציא מהם התנהגויות לא אנושיות. אנשים מרשים לעצמם לשאול שאלות מביכות בלי לחשוב פעמיים. הם מתעלמים מהכאב המפלח של הגירושין ומשקיעים את מיטב הכישורים הבלשיים שלהם בכדי לספק את הסקרנות".
היא מוסיפה כי אצלה היה קל לאנשים למצוא את הסיבה, היא מנהלת בהייטק. "'למה זה קרה? אולי לא מספיק כיבדת? אולי לא מספיק נתת מקום? אולי המעמד שלך הלחיץ אותו?', כל כך הרבה אנשים שהחליטו שאני לא רעיה מספיק טובה, וכנראה שגם כאישה אני לא מספיק מכבדת ונותנת מקום.
"אני גם לא מבינה מדוע קיימת אצלנו לגיטימציה חברתית לשאול שאלות כאלו. במקום להשתתף בכאב, אנשים לא מתביישים לשאול 'מדוע לא הסתדרתם?', או 'אז מה קרה פתאום?', במקום להשתתף בכאב שלי, אנשים העדיפו לבכות את כאבו של המזבח ולהציע שמות של יועצים שאולי יחזירו את המצב ברגע האחרון, תוך זלזול מופגן ביכולת השיפוט שלי. אנשים שאלו אותי שאלות כל כך מגעילות, כשלא פעם נעתקו המילים מפי מרוב הלם. גם השימוש המכוער ב'אז מה קרה?'... זה לא 'קרה', זאת החלטה מושכלת שקיבלנו לאחר מחשבה וייעוץ!
א"נשים כל כך מזלזלים ביכולת השיפוט שלך ומנסים להציע כל מיני 'יועצים שעושים קסמים', ולספר על כך ש'המזבח מוריד דמעות' - אתם יודעים כמה דמעות אנחנו הורדנו, וכמה לילות לא ישנו לפני שהגענו להחלטה כזאת?!".
היחס של המשפחה לגרושה
שושי (24) מרכסים, התגרשה כשנתיים לאחר החתונה. "החתונה שלנו דווקא הייתה מאושרת אך לא עבר זמן והבעיות החלו לצוץ. אני לא מדברת על בעיות של מריבות קלאסיות של זוגות אלא בעיות משמעותיות ועמוקות. דווקא הסתדרנו לא רע ואנשים היו בטוחים שאנחנו הזוג המושלם אך למעשה שנינו ידענו שאנחנו במצוקה קשה.
"לשמחתי, ההורים שלי מאד תמכו בי, והרגשתי לאורך כל הדרך שהם קשובים לרגשות שלי וחשוב להם שיהיה לי טוב. הם עודדו אותי ללכת לטיפול זוגי ואף סייעו לממן אותו. אני חושבת שבזכות העובדה שהם תמכו בי ונתנו לי לגיטימציה לתהליך שעברתי, לא אירעו דברים שהיו משנים את המשוואה לחלוטין.
"המשפחה של הגרוש שלי שונה לחלוטין. כשעברנו את התהליך של הגירושין הם דאגו כל הזמן שאף אחד לא ידע מה עובר עלינו מכיוון שיש להם אחות ב'שידוכים' והיה חשוב להם שהסביבה לא תשמע על זה. הם ממש החביאו אותו ומנקודת המבט שלי היה נראה שאכפת להם מהייצוגיות שלהם הרבה יותר משחשוב להם שיהיה לו טוב בחיים. אם אתבטא בקיצוניות: הם לא ראו אותו כבן, הם ראו אותו כאובייקט שאמור לייצר להם נחת.
"בזכות העובדה שקיבלתי לגיטימציה מהמשפחה, אין לי צורך להכפיש את הגרוש. כשאין לגיטימציה להתגרש, אנשים חייבים להכפיש את הצד השני ולתאר כמה הוא בלתי נסבל בכדי שלא יאשימו אותם בגירושין, ולשמחתי - אני לא נמצאת בעמדה של מגננה".
הגב' חנה אירם, יועצת חינוכית, ומנכלי"ת 'באשר תלכי' - משתפת אותנו בניסיונה:
מה הקושי הכי משמעותי שעובר על הגרושה החרדית?
"יש חלק מאד ייחודי במשבר שעובר על הגרושה החרדית: האישה החרדית מכוונת לחיי נישואין מאז ילדותה. כבר כשהיא ילדה קטנה ב'בית יעקב' מחנכים אותה על הערך של בניית בית של תורה וגידול ילדים יראי שמים שיעסקו בתורה ובמצוות, וגם כשהיא גדלה היא שומעת אינסוף שיחות על בית של תורה, כבוד הבעל, ועל הייעוד שלה כאמא וכרעיה.
"כשאשה חרדית מתגרשת החלום הגדול שעליו היא גדלה מתנפץ. היא עלולה לחוות תחושת כישלון: הבית שבו היא השקיעה כל כך הרבה ואליו היא כיוונה כל השנים התפרק. בחלק מהמקרים היא תחוש תחושות של כישלון, רגשות אשם, חוסר אונים, בלבול בזהות, ואף פגיעה בביטחון העצמי.
"בשעה שהגברים חונכו ללמוד תורה, הבנות חונכו לבנות 'בית של תורה', וכשהבית מתפרק התחושה כואבת, ולפעמים הן מרגישות חלשות מאד כשכל החיים התפרקו להן. ב'באשר תלכי' אנחנו מציעות סדנאות של העצמה, ומסייעות לנשים לצאת מהמקום החלש ולהתחבר למקום של עוצמה פנימית, וגיבוש הזהות שהתפרקה".
יש לא מעט קורסי העצמה לנשים, וניתן לראות לא מעט נשים שמדברות על ה'לביאה' שטמונה בהן, בשעה שאצל הגברים אין שיח על ה'אריה' שטמון בהם... האם 'חולשה' היא אחד הקשיים הדומיננטיים בקרב הגרושות החרדיות?
"אכן, קיים פער גדול בין גרושים וגרושות בעניין הזה, והזרעים נטמנו כבר בשלבי החינוך המוקדמים: החינוך של הבנות מעודד אותן להיות שקטות וצייתניות בשונה מהבנים. בחור בישיבה שישאל שאלה שתביך את ראש הישיבה ייחשב לבחור מעולה, ובחורה שתשאל מדיי הרבה שאלות תיחשב לבחורה מעט בעייתית. גם בשידוכים - בחור 'בעל דעה' נחשב ליתרון, בעוד שאצל הבנות אין שדכנית שלא פגשה את המושג 'דעתנית מדיי'.
"כשהחינוך לכניעה ולריצוי פוגש במבנה אישיותי מרצה, עלולה להיווצר בעיה. אישה כזו שתינשא לאדם אלים או שתלטן עלולה שלא לזהות את האלימות, ולא להבין שהמצב שבו היא נמצאת הוא לא תקין. היא עלולה להישאר במעגל האלימות במשך שנים רבות כשהיא מבינה את מאמר חז"ל על אישה כשרה העושה רצון בעלה בצורה שאינה נכונה".
ומה קורה עם דפוס ההתנהגות הזה אחרי הגירושין?
"בתהליך נכון היא מבינה את הסיטואציה ומתפתחת למקומות שאליהן היא לא חלמה שהיא תזכה להגיע. יש נשים שטוענות שבזכות הגירושין הן זכו להתפתח ולהכיר את עצמן, והן מייחסות את הצמיחה הזו למשבר שהן חוו. מהרגע שבו הן פרצו את הגבולות של עצמן והבינו שמותר להן להצליח הן מגלות יכולות שאף אחד לא ידע שקיימות בהן. חלקן פותחות עסק עצמאי או לומדות מקצוע שעליו הן חלמו ולא הרשו לעצמן.
"למרות זאת, יש כאלו שכנראה לא מסוגלות להתעמת עם הנקודות החלשות והן מתחתנות תוך תקופה קצרה, כשלצערי אני שומעת על יותר ויותר מקרים של גירושין שניים. בחלק מהמקרים זה נגרם מכך שנשים אלו קפצו לחתונה נוספת מיד אחרי הגירושין מבלי לעבור תהליך רגשי מספק".
את מדברת על תהליכים רגשיים של אחרי הגירושין. האם לדעתך מדריכות הכלות לא אמורות להידרש לנושא הזה?
"אני שומעת לא מעט האשמות ביחס למדריכות, אבל אני מכירה לא מעט מדריכות כלות מעולות שעושות עבודה נהדרת. עם זאת בהרבה מקרים אני שומעת כעס מוצדק של גרושות על המדריכות שלהן. הן מספרות על כך שהן פנו לא מעט למדריכות או לגורמים נוספים מסביבם וסיפרו להם על הקשיים שהן עוברות. במקום לכוון אותן לטיפול מקצועי מעדיפים גורמים רבים להרגיע אותן: 'זה תמיד ככה', 'לכולן קשה', 'חיי נישואין הם אתגר', ושלל מנטרות שאם אותם אנשים היו מקשיבים לסיפורים של הכלה הטרייה, ובמקום לעודד אותה הם היו מבינים שמדובר בבעיה אמיתית שחייבים לפתור. בחלק מהמקרים אם המדריכות היו יודעות להפנות את הכלה לייעוץ מקצועי יותר הן היו חוסכות לה כמה שנים של סבל.
"חלק ניכר מהגרושות שפגשתי התחננו לעזרה לאורך כל הדרך. הן פנו ללא מעט גורמים בסביבתן הקרובה: משפחה, דמויות רבניות, מדריכות כלות ועוד, ולא תמיד התייחסו למצוקות שלהן בכובד ראש ובמקצועיות. לצערי ראיתי לא מעט גורמים שנתנו מענה במקומות שבהם אין להם הבנה מספקת".
איזה מענה מקבלות נשים ב"באשר תלכי"?
"המטרה שלנו היא לסייע לגרושה החרדית לעמוד על שתי רגליים יציבות, ולרפא את השבר הנורא. אנחנו ניתן לה מענה באמצעות סדנאות, ייעוץ משפטי, הכוונה לטיפול רגשי, ובמקביל - היא תקבל קהילה חברתית עוטפת שעוברת את הקושי הגדול שאותו היא עוברת ומתמודדת עם אותם הדברים.
"אחרי הגירושין נשים עלולות לחוות תחושות קשות של כישלון, האשמה עצמית, נקיפות מצפון על הכאב של הילדים, מלחמות משפטיות ועוד. גם נשים שהיו במעגל האלימות וחוו עשור של אלימות וכאב נוראי, כשהן יתגרשו הן יכולות לחוש נקיפות מצפון. הרגש האימהי עובד שעות נוספות, ובמקרים שבהם המשפחה לא תומכת ואין לאשה מקור לתמיכה רגשית הכאב יהיה גדול.
"ל'באשר תלכי' יש המון קבוצות שמחולקות לפי גילאים ומקומות מגורים. כשגרושה חרדית פוגשת חברה שגם היא גרושה היא תבין אותה יותר מכל אחת אחרת, והחיבור שייווצר ביניהן יסייע לשתיהן לצלוח את התקופה הקשה ולצמוח ממנה. חברות כזאת מעניקה להן תחושה של קהילתיות, ולעומת הבדידות והניכור שאותה חוותה האישה היא תזכה להכרה ולחברות נורמלית, והן יוכלו להתייעץ ולתמוך האחת בשנייה".
חיבור שנוצר בעקבות כאב משותף, לא עלול לגרום לשני הצדדים להתבוסס ברגשות שליליים של כעס ותסכול?
"הוא בהחלט עלול, ואנחנו משתדלים מאד למנוע אותו. חשוב לנו מאד שהשיח יהיה חיובי ומעודד צמיחה ולא התבססות בכאב ובכעס. כשמישהי עברה חוויה מאד קשה והיא כועסת וכאובה זה לגיטימי, וחשוב שהיא תוציא את זה החוצה ותדבר על זה - מתוך מטרה שבהמשך היא תעלה על מסלול של צמיחה ולא תתבוסס בכאב".
ולסיום - מה חשוב לך לקדם כמנכ"לית החדשה של 'באשר תלכי'?
"דבר ראשון אני רוצה שכל אשה גרושה תדע שיש לה אוזן קשבת, יד מכוונת ומחזקת, וקהילה תומכת אצלנו בארגון. בחלומי, כל אשה חרדית גרושה בארץ תהיה חברה ב-'באשר תלכי'. אני רוצה להוסיף ולפתח את התמיכה והמענים הספציפיים לאישה החרדית הגרושה בכל המישורים בהם היא מתמודדת. בנוסף, התחלנו כרגע פרויקט של 'מובילות אזוריות' כדי שיהיה לנו בייס של 'באשר תלכי' בכל אזור בארץ, וכך נשות הפריפריה תוכלנה לקבל מענה שווה.
"בנוסף, בתוכנית של השנים הקרובות אנחנו רוצות להעלות מודעות ושיח בנושא אלימות במשפחה. להקים מענה של סיוע ותמיכה לנשים שנמצאות במצוקה בתוך הנישואין. נשים נמצאות בתוך מעגלי מצוקה שנים רבות לפני שהן מתגרשות, וסיוע מוקדם מציל חיים.
"בנוסף, אני רוצה לפנות אלייך קוראת יקרה - לכל אישה יש זכות וחובה לבחור בחירות שירחיבו וירווחו את חייה. שימי לב תמיד שאת נמצאת במקום בו את בוחרת בצמיחה ותנועה חיוביים עבורך. ומעבר לזה, יש לנו אחריות וערבות הדדיים - שימי לב לסביבתך, אל תעלימי עין, עם מודעות וקשב את יכולה לזכות להציל חיים.
• • •
למרבה הכאב, שיעור הגירושין במגזר החרדי נמצא בעליה מתמדת. מעמדם החברתי והכלכלי של החרדיות הגרושות אינו מעודד. הבשורה הטובה היא שיש אנשים טובים שפועלים במרץ לקדם את רווחתן של הנשים הגרושות, ועדיין המלאכה לא הושלמה.
בפרק הבא: התמודדותם של ילדי הגרושים במגזר החרדי.
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)