שבע תובנות על שבעה ימים // רחל זיכרמן

2.אין כמו עם ישראל. עם ישראל יפה. אוהב. תומך. עוזר. שולח אוכל. כותב אין סוף הודעות. מגיע לנחם. לא חוסך במילים טובות. מספר וחושף סיפורים אישיים על האבא האישי שלי. מוותר על יום עבודה כדי להגיע ללות את אבא שלי בפעם האחרונה בבני ברק ואחר כך נוסע לירושלים. כשראינו את המלווים בבית הלוויות בשמגר (ירושלים) שאלנו אם יש כאן לוויה נוספת. לא, כולם באו לאבא שלי. ועלו אליו לתחנה האחרונה, חיבקו את האדמה ולא זזו משם. מיכאלה השכנה הביאה מתנות ותעסוקה לנכדים שמסתובבים. מירי עזרה לסחוב ולשנע ריהוט כדי שבבית הקטן (שגידל שמונה ילדים בשמחה ובכיף) יוכלו להכנס מאות מנחמים. הנכדות העסוקות, אמהות לפיצים, מניקות או הריוניות ששלחו ארוחות. חברות ובנות משפחה שהביאו עוגה, שתיה, חיבוק ומילה טובה. והיו שם, בבית ברחוב טבריה 27 כל הגוונים. חובשי כיפה וכיסוי ראש וללא. עדות המזרח ויוצאי פולין וליטא. נשים וגברים. משכילים ופושטי יד לכמה מעות, צעירים ומבוגרים. כולם איבדו – אבא אחד.

3.
אבל. איך אתם יכולים לאמר: "אל תדאגי, הכל יהיה טוב" ולהוסיף סמיילי של לב בהודעה, כשכתבתי שאני טסה לאבא ששוכב פצוע מורדם ומונשם עם חבלה בגזע המח. איך אתם יכולים לבוא לשבעה ולאמר "לפחות הוא לא היה צעיר, וחיתן את כל הילדים והחיים ממשיכים"? אם לא הייתי בת של אבא שלי, הייתי צריכה להתעצבן. ולאמר לכם שאם אין מה לאמר, אז שותקים. אבל אבא שלי בטח היה עונה "אמן" בשיא הרצינות על הברכה של ההיא מההודעה שהכל יהיה בסדר, ובאמת מתנחם בכך שאלוקים המציא את זיווגם של כל ילדיו בחייו. בכל פעם שאחד מאחי מצא את חציו השני, אבא התקשר לידידים ולמכרים ואמר: "השם אירס לי את הבת/הבן, ואנו זוכים להיות שותפים". הוא לא ניכס לעצמו כלום. אז אולי גם אני לא צריכה לנכס לעצמי את הזכות של להיות הבת של אבא מושלם?

4.
אני עדיין מדברת על אבא בלשון הווה. אני עדיין מדברת על הבית של ההורים שלי כבית של אבא ואמא. כשקמנו מהשבעה ונסענו להר המנוחות, סיפרתי שנסעתי לאבא. מבחינתי, הוא אבא. אבל יש אנשים שעבורם הוא גופה. שעות ספורות לפני הלוויה נכנסו שני חוקרי משטרה ורצו לחקור את אמא. בעלה מוטל לפניה באבו כביר. הלוויה מתעכבת בשל בירוקרטיה שגרתית. והם – עושים את עבודתם נאמנה ומדברים על הגופה. לא על כבוד הרב, בעלך זכרונו לברכה או אפילו לא על הנפטר. והיא, בתעצומות נפש של לביאה – מכבדת. עונה ומשתפת פעולה. וחוזרת ואומרת – אנא מכם, אל תעמידו לדין את הילד המסכן. הוא את עונשו – קיבל. אין לנו כעס ולא טינה. לא קפידה ולא תרעומת. לביאה, אשת אברהם אריה.
5.
"אבא, מה נשמע"? והוא תמיד עונה "מה שמשמיעים בקול". מעניין, כי בשבעה גילינו כי התשובה הזו לא כל כך אפיינה אותו. שוב ושוב שמענו כי הוא הבין והרגיש גם את מה ששותקים. מה שלא נאמר. כמה הוא הקשיב. לכל נושא ולכולם. אם היינו פותחים גליון אקסל ומכניסים נתונים של 24/7, הדף היה עולה על גדותיו. בשבילי, הוא אבא אבא יחיד ונתן תחושה שהוא רק שלי ובשבילי. לפני כל אירוע או שיעור חשוב הייתיי מתקשרת ומתייעצת מה לאמר לבנות במוסקבה, איזה מסר להעביר. ובשיחה הבאה הוא התעניין איך עבר. חשבתי שרק אותי הוא שמע. מסתבר שכך התנהל עם שאר אחי ואחיותי. הביולוגיים ואת אלו שהוא אימץ. שוחח שעות עם בחורים, אנשי עסקים, אומנים, אנשי תרבות, נשות תקשורת, מרצות. את מה שהשמיעו – הוא שמע. הבין. לא שפט. הכיל. אהב. ובעיקר הבין – את מה שלא נאמר.
6.
פתאום, כל הודעת חדשות על פצוע או הרוג מקבלת משמעות אחרת בעיניי. טרגית. לא עוד ידיעה חדשותית. מאחורי כל נתוניים סטטיסטיים של פגועים והרוגים בסוף רבעון או שנה עמדה פעם דמות. ולידה משפחה. ואמא או בת. חבר או אחות. והכאב הוא אדיר ופוצע. החלל לא מתמלא מצקצוק בלשון ונר זכרון. הבכי ממשיך ומלווה. בכל שיחת טלפון עם הבית, עם אמא. בכל הדלקת נרות, בכל סעודת שבת והוא ימשיך וילווה בכל חג. אני מדמיינת את הקול שלו, את השיחות איתו, את הביקורים שלנו בארץ ואת אהבתו לילדים שלנו, את עצותיו הנפלאות, את מקומו בבית. מקום פיזי – הוא לא תפס הרבה אבל כל החיים שלנו נסובו סביבו. למרות, ואולי בזכות, שהוא לא דרש כבוד ולא התערב בחיינו שלנו. אבל הוא נכח. והכאב הוא עמוק. הפצע מדמם. והוא לא השאיר צוואה. כי הוא צעיר. בריא. חסון. כדור אקמול הוא לא בלע בחייו. לא ראה רופא. אבל הנהגותיו ואמונתו בבורא עולם – צוואתו עבורנו. ואם ה' הוא האלוקים, ואין עוד מלבדו – אז אין לנו שאלות.
7.
אין לנו שאלות אבל יש לנו תובנות. אבא יצא ללוות את אמא לעבודה בבוקר של יום שני יפה. הוא רצה לחצות את הכביש במעבר חציה ברחוב רגוע ושקט. התבונן ימינה לכיוון ממנו מגיעים רכבים בחד סטרי. הוריד רגל אחת לכביש ואז הוא הגיח. קורקינט חשמלי נגד כיוון התנועה. מכה חזקה וגזע המח נפגע. להגיד שזו תאונה מיותרת? אבא היה אומר שהכל מלמעלה. אבל בבקשה, בואו אנחנו נזהר. אנחנו משחקים בשעות הפנאי בכלי שהורג. מתוך חמישה אנשים ששכבו בטיפול נמרץ נוירוכירוגי, שלושה מתוכם נפצעו קשה מקורקינט חשמלי. סעו. אבל בזהירות.
וגם אם אין לנו קורקינט. אולי במילים שאנחנו מוציאים מהפה והם יכולים להרוג? אולי ביחס שלנו להורים כי אין לנו מושג כמה עוד ניהיה איתם? אולי בזמן איכות ואהבה עם בן/בת הזוג? אולי ביותר תשומת לב לילדים שלנו? ואפילו, לקופאית בסופר (אגב, כל הקופאיות בסופר מול הישיבה הכירו את אבא. תמיד בירך אותן לשלום במאור פנים. הרבה כובעים, כן?)?
אבא,
תודה על השנים שזכיתי.
בוכה. מתגעגעת.
רחל.