1:
פרשתנו מתחילה עם מצוות ״ביכורים״.
כך אומר משה רבנו לישראל, כשתזכו להכנס לארץ ישראל ולאחר שתכבשוה ותחלקוה לשבטים, יהיה עליכם בתקופה שבין חג השבועות לסוכות לקחת חלק מביכורי שבעת המינים שהם: חיטה, שעורה, ענבים, תאנה, רמון, זיתים ותמרים, להניח אותם בסל מיוחד, להעלות אותם לירושלים, להכנס לבית המקדש ולשאת דברי תודה מיוחדים לקב״ה על כל הטובה והברכה שנתן לכם.
על בעל הפירות להגישם לכהן, האחרון שם את ידיו תחת ידי הבעלים וביחד הם מניפים את הביכורים למעלה, למטה ולצדדים, לאחר מכן מניחים אותם לפני המזבח.
לאחר קריאתם של הפסוקים המיוחדים להבאת הביכורים, מהפסוק: ״ארמי אובד אבי..״ ועד המילים: ״אשר נתת לי ה׳ ״, הבעלים והכהן מניפים אותם שוב, הבעלים מניחם בצדו של המזבח ויוצא לדרכו.
ביכורים אלו שייכים לכהן והם אחת ממתנות הכהונה.
2:
כך כתוב במסכת ״ביכורים״: ״כיצד מפריש הביכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי (מין עשב) ואומר הרי אלו ביכורים״.
צריך אדם לסמן את את הפירות שיצאו ראשונים, כדי שיוכל לזהות אותם כשיבשילו כל פירות השדה.
צריך להבין, אם ממילא מביאים אותם רק בסוף כשכולם מבשילים, מה עניין החשיבות להביא דווקא את אלו שהבשילו ראשונים?
האם יש איזו שהיא מעלה או חשיבות בפרי שיצא ראשון? האם יש לו ערך גדול יותר משאר הפירות לגבי הכהן?
אלא שעיקר סיבת הביכורים היא כדי להבין שהכל מאת הקב״ה יתברך שמו, שנתינה זו היא מקור הברכה וכדי שנמשיך להתברך צריכים אנו להודות מייד כשמתאפשר, מייד כשמבשיל הפרי הראשון, כי באותו רגע שאדם מיחד אותו לביכורים נחשב לו כאילו כבר נתן לכהן וממילא ברכת ה׳ על שדה זו חלה כבר מהתחלה, מרגע ששם גמי על הפרי הראשון.
אם כן בפרי הראשון יש מעלה ענקית כי על ידי סימונו ונתינתו לכהן אנחנו מראים לקב״ה שיודעים אנו שהכל ממנו יתברך ומודים אנו לו על כל הטובה.
בזכות נתינה זו של הפרי הראשון שהבשיל, לכהן, זוכים אנו להתברך בכל פירות השדה.
3:
האר״י הקדוש שואל, מדוע מוזכרים במשנה דווקא תאנה, אשכול ענבים ורימון? מה עם שאר שבעת המינים, מדוע אותם לא מזכירים?
ומסביר שסיבת הבאת הביכורים היא כדי להודות על ארץ ישראל ולכפר על המרגלים שזלזלו בארץ ישראל.
איך המרגלים זלזלו? הביאו איתם את פירות הארץ כדי להפחיד את עם ישראל בגודלם.
דעתם היתה שגודל הפירות העידו על גודלם וחוזקם של יושבי הארץ, גודלם של פירות אלו הם הוכחה שעם ישראל לא יוכלו לכבוש את שבעת העמים.
למרות שהבטיח להם הקב״ה במפורש שהם ינצחו וינחלו את ארץ ישראל, בחרו בני ישראל לסמוך על ״מיצג הפירות״ שהביאו המרגלים מארץ ישראל.
פירות אלו שסחבו המרגלים מארץ ישראל למדבר היו תאנה רימון וענבים.
אם כן עכשיו הכל מובן, פירות אלו שהוציאו שם רע לארץ ישראל והכעיסו את הקב״ה, הם אלה שיכולים לתקן את חטא המרגלים על ידי שיביאו אותם למשכן שילה ובהמשך לבית המקדש לכשיבנה, כהכרת הטוב לקב״ה שהביא לנו במתנה את ארץ ישראל.
4:
כמו בהרבה מקומות בתורה, גם בפרשתנו מוזכרים שוב ה״יתום והאלמנה״ וכמה צריך להתחשב בהם, הקב״ה מזהיר במיוחד את מי שיפגע ביתומים ואלמנות.
לקב״ה יש חיבה מיוחדת אליהם, הוא זה שמחליף את ההורה שחסר להם, הוא זה שדואג להם יותר משדואג לשאר האנשים.
חייב אני לשתף אתכם בסיפור אישי שקרה לי.
לפני כשנה בעיצומה של הקורונה צלצלה אלי הגברת הצדיקה לאה מעמותת ״נרו יאיר״.
לאה מקדישה את זמנה ומרצה לעזור ליתומים ואלמנות.
לאה סיפרה לי על כלה יתומה שמתחתנת בקרוב ואין לאמה האלמנה את האמצעים לשלם עבור החתונה.
״אולי תבוא לשמח אותה בהתנדבות״ שאלה אותי לאה.
״אשמח מאד מאד״ עניתי לה מייד.
ביום המיוחל ולפני החופה ניגשתי לכלה היתומה ולאמה האלמנה כדי לבקש ברכה.
ביקשתי שהן יתפללו חזק ששני ילדיי יתארסו בקרוב, שימצאו את שורש נשמתם ללא עיכובים.
מאחוריי עמד עוד אחד מנותני השירות בחתונה, גם הוא בהתנדבות, גם הוא זקוק לברכה וסייעתא דשמיא באיזה עניין.
״על איזה עניין ביקשת ברכה״ שאלתי אותו לאחר כמה דקות.
״כבר שנים רבות שמנסים אנו להביא ילד לעולם אך ללא הצלחה״ ענה לי עם דמעות בעיניים, ״מי יודע, אולי הברכה הזאת תעזור״ המשיך בכאב.
בשעת המנה העיקרית התיישבתי ליד עוד אחד מנותני השירות (אני לא מפרסם את שמם כמובן מפני צנעת הפרט) והתחלנו בשיחה על הא ודא.
״כמה שנים אתה נשוי״ שאלתי, ״שבע שנים״ ענה לי.
״כמה ילדים ברוך ה׳ יש לך״ המשכתי כשאני מהמר בשקט ביני לבין עצמי על ארבעה.
הוא שתק ולא ענה לי, מבטו אמר הכל.
השפלתי את עיניי במבוכה והרגשתי חזק מאד את צערו.
״תגיד״, שאלתי, ״אתה גם פה בהתנדבות כמו כולם״?
״ברור״ ענה לי, ״אין מצב שאני מפספס כזאת מצווה״.
״אז למה שלא תלך לכלה ולאמה לבקש ברכה? לעולם אין לדעת מהיכן תבוא הישועה״, יעצתי.
״אני ביישן ולא נעים לי״, ענה.
אמרתי לו שאני לא מוותר לו ומייד בסוף החתונה נלך ביחד לכלה ולאמה שתברכנה אותו ואת אשתו בפרי בטן ואכן כך עשינו.
עברה לה שנה.
השבוע פגשתי את אותו ביישן צדיק באחד הארועים.
באתי אליו לאוזן ושאלתי בהיסוס: ״נו, יש חדש״?
״כן״ ענה לי באושר ״אנחנו מצפים לבן בקרוב״.
אין לי מושג איך לתאר לכם את גודל השמחה שהרגשתי באותו רגע, העיניים שלו נצצו מאושר, אצל שנינו חלפה אותה מחשבה, איזה מזל שלא וויתרתי לו, סייעתא דשמיא שהתגבר על הביישנות והלך להתברך אצל הכלה היתומה ואמה האלמנה.
חלף לו יום ואני מקבל הודעה בווטסאפ.
״רציתי לבשר לך על הולדת בתי״.
היה זה הצדיק השני מאותה חתונה, גם הוא עבד קשה בחינם, גם הוא ביקש בדמעות ברכה לזרע קיימא.
הייתי בהלם מצירוף המקרים, יום אחרי יום, שתי הברכות של היתומה ואמה האלמנה התקיימו.
שני זוגות ששנים רבות לא זכו לילדים, קיבלו מתנה מהקב״ה, מתנת הערכה על ששמחו בחינם יתומה ואלמנה.
כזכור לכם גם אני ביקשתי ברכה, ששני ילדיי הגדולים יתארסו.
כמה שנים שעברו ולא הצלחנו למצוא להם שידוך.
עברו כמה חודשים מאותה חתונה וברוך ה׳ שני ילדיי התארסו, כל אחד מהם מצא את שורש נשמתו.
אתם שומעים את הסיפור הזה ממקור ראשון, בדידי הווה עובדא.
שלושה סיפורים, שלוש בקשות, שלושתם התמלאו.
כשאתם נתקלים ביתומים ואלמנות שזקוקים לעזרה, אל תהססו לשניה ועזרו להם מייד כפי יכולתכם ובזכות זה הקב״ה יברך אתכם.
בברכת שבת שלום,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי