בכל שנה אני פותח את הסליחות עם השיר "סינרמאן" ששמעתי לפני שנים, ועד היום מכין אותי שניה לפני שאני מתחיל, כי גם סליחות צריכות הכנה. בעיקר סליחות.
-----
השיר מספר על בדידותו של בעל העבירה, זה שעשה את מה שעשה, וכעת, כשהאקט העברתי נגמר - זה הוא מול כל העולם. המציאות הקשה ביותר.
ראינו אותם משוטטים בעולם ההיסטורי, את אותם בעלי עבירה. אדם הראשון נודד בגן עדן, קין נודד בעולם. אך אחד הסיפורים המדוייקים על 'חוטא' הוא סיפורו של אליעזר בן דורדייא (עבודה זרה יז.) שעשה חיים משוגעים. היחיד שעשה דוקטורט על חטא.
מכל האנשים בעולם ובאופן אירוני, דווקא נשוא החטא מצליח לעורר אותו שמשהו לא בסדר. ומאותו הרגע הוא נודד בעולם חסר שקט, מבקש שהעולם ישמור עליו, שהשמים ישמרו עליו, שההרים ישמרו עליו וכו', אבל לאף אחד אין זמן וכח, כולם עסוקים בעצמם, ומסבירים לו בצורה ברורה שלא יפנה שוב, או כמו שאמר החכם: "People are strange - when you're a stranger".
כשאתה בודד - אתה הופך לבודד יותר ויותר. מכיר את בדידותו ומתבודד בה.
אחרי שביקש מכל הבריאה שתשמור ולשווא, הוא פונה אל עצמו, אל החלק הגבוה - המטאפיזי. אל המהות הפנימית.
-----
במסע הזה אל החירות הפנימית נטולת העבירה אנחנו צועדים לבד, בוכים ונושכים את עצמנו, ובעיקר, לא מאמינים שאנחנו יכולים. הלב שלנו תופס אותנו כחוטאים עלובים, והתחושה היא שאנחנו לא יכולים לעזור לעצמנו בכלום. האופציה היחידה שנשארה לנו היא לבקש מאחרים שיגוננו עלינו מעצמנו. שילטפו, שיחבקו וישאמרו - "תם עוונך בת ציון", או בת קנדה, או בת אוסטרליה.
אבל אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את מקל נידודי החטא. אף אחד לא עמד במקום שלנו, גם כשנראה שהמקום פשוט. אף אחד לא חש את התחושות שאפפו אותנו כשעשינו את מה שעשינו, ובעיקר, אף אחד הוא לא אנחנו, לא משנה כמה יגידו לנו שכן.
העולם בנוי עם חטא. "אנחנו ואבותינו חטאנו", אין כאן שום דבר חדש, גם אבותינו אמרו את אותו הדבר, "הם ואבותיהם חטאו". אדם הראשון חטא כדי לספר לנו - אנחנו נמצאים בעולם של חטא, כולנו חוטאים וכולנו עושים תשובה, וחוזר חלילה, וטוב שחוזר.
העולם בנוי מאור, בכל אחד מאיתנו יש את אותה קרן אור שנמצאת פנימה, מנסה להציץ החוצה אל העולם המשוגע הזה.
והפרדוקס מכה בנו, מטלטל את הנשמה, מוציא ריר נפשי שחור מלא בעצב ובבלבולת. וזה רק 'מפרדקס' אותנו יותר. אנחנו לא יודעים במה להאמין, ואיכשהו מלאך המוות הוא היחיד שמשחק פה את הסיפור כמו שצריך, ומזמין את כולם אליו לבית, בחינם. "מקבלים כל אחד", הוא אומר, וזה מפתה, וואלאק מפתה - בסטורי זה נראה מדהים.
אבל כאשר אדם מוכן לצאת למסע, להפוך לפיראט, לחבוש נעלי הרים כבדות, לקחת מקל חסר שם, ופשוט לצאת לדרך ולשאול בעולם - "איפה המקום ששומרים על בני אדם, איפה המקום שצובעים נשמות בוורוד עדין"? הוא יגלה בסוף שהדרך מתפתלת בחזרה אליו, אל תוך נשמתו, אל המקום של האור - רק בו תלוי הדבר.
------
וכך יצאה נשמתו של החוטא הקדוש באחד. ולכולנו יוצאת הנשמה, אלף פעמים בחיים חד פעמיים. אנחנו חוטאים, יוצאים למסע, מגלים את עצמנו, נשמתנו פורחת. ושוב אנחנו בדרך, הלאה, קדימה. אלו הם חיינו בזמן האחרון, אלו היו חיינו תמיד.
לכל אדם יש את העבירה שלו, את התשובה שלו, ואת הדרך שמובילה רק אליו.