בשבוע האחרון פנה אלי ידידי ברוך אווד והזמין אותי לערוך טקס קצר באולם "סמי בכיכר" שבעירנו חדרה. סעודת הודיה לבת היקרה נדיה זגוריי שתחי' כהודאה להשם על החלמתה מניתוח השתלת כליה.
מדובר באימא צעירה שביום מן הימים קרסו כליותיה. עין לא נשארה יבשה למשמע התיאור האותנטי של השתלשלות הדברים, מאז אירוע הקריסה המצער, דרך מסלול ארוך מלא סבל של טיפולי דיאליזה קשים, ועד למציאת הכליה המיוחלת של התורם היקר (שעוד נדבר עליו בהמשך), וביצוע ההשתלה המוצלחת בס"ד .
התפעלות מיוחדת הייתה לי לראות את התורם היקר, מר יצחק ינאי, מורה במקצועו, שהגיע יחד עם כל משפחתו מירוחם הדרומית, להשתתף בשמחת ההודאה. מדהים היה לראות אותו בפשטות ובטבעיות ששידר, מושגים בלתי נתפסים, היה נדמה כי הוא לא הבין על מה המהומה... כאילו הדבר הטבעי והמובן מאליו הוא לתרום כליה מתפקדת ולהעניק אותה לזולת!
•
חכמי הדורות דרשו כמה וכמה ראשי תיבות של אלול – חודש הרחמים והסליחות שאנחנו עומדים בפתחו. המפורסם שבהם הוא “אני לדודי ודודי לי”, הוא מבטא את הקשר העמוק ומלא האהבה שיש בין הקב”ה לעם ישראל, המתגלה ביתר שאת בחודש קדוש זה שבו מתרפקים ישראל על אביהם שבשמים, אם בבקשת הסליחות, אם בהכנת הנפש לקראת הימים הנוראים, תקיעת השופר בכל בוקר ועוד.
אך ישנו רמז נוסף, פחות ידוע, אך רב משמעות, המיוחס לאר"י ז"ל, אלול – “איש לרעהו ומתנות לאביונים”. מקור הציטוט הוא בפרק ט' ממגילת אסתר .
בשימת לב, יש ברמז הזה שני דברים מהותיים:
א. “איש לרעהו” – על כל אחד מאתנו מוטלת החובה והזכות, בכל השנה כולה אך בפרט בימים אלו של חודש אלול, להיות “איש לרעהו”. כלומר להיות אחד בשביל השני, אחת למען השנייה. לעזור, לסייע ולתמוך. כל אחד מתמודד עם קשיים, ועלינו לזהות זאת ולסייע בכך, כל אחד לפי יכולתו וכישוריו.
ב. “מתנות לאביונים” – עוד רצו ללמד אותנו , במיוחד בימים אלו ראוי להרבות במתנות לאביונים, כלומר בצדקה וחסד, למען האנשים מעמנו הזקוקים לכך. על ידי עשיית חסד ונתינת צדקה האדם מרבה את זכויותיו, ומשפר את מצבו לפני המשפט שיערך לו בראש השנה כשהחתימה תגיע ביום כיפור.
המילה "צדקה" שורשה הוא מ"צדק", יושר והגינות. אנו למדים מכך כי הנתינה משלנו, ההענקה לזולת, היא אכן דבר טבעי, בתוך קו היושר. כשאדם נותן משלו לזולת, הרי הוא ממלא את חובתו כאדם וכיהודי, שמקבל בלי סוף מאת הבורא, והוא אמור להשתמש באוצרות הללו כדי להיטיב איתם לזולת, כדבר טבעי וברור, ולא בתחושה של גבורה או נדיבות יוצאת דופן. התורה מלמדת אותנו במקומות רבים כי כל מה שיש לנו הוא לא "מגיע לנו" כדבר מובן מאליו, ולא בכוחנו או כישורנו, אלא קיבלנו אותם כפיקדון משמים, ולכן עלינו להשתמש בהם כמו שלימד אותנו הבורא.
•
ובחזרה לאירוע ההודאה המרגש, למרות שמיהרתי לאירוע נוסף, התעכבתי לאמירת פסוקי ההודיה שנאמרו ברגש רב, והתבוננתי על התורם הנפלא. ראיתי בו דוגמא חיה של יהודי שמקיים את המושג "צדקה" מלשון צדק. הפשטות והטבעיות שלו בתרומתו שבו את ליבי. כאילו אם יש לי שתי כליות פעילות, הרי אחד מהם נועד בפשטות להציל בו את חייו של הזולת!
במשך הימים שלאחר מכן ליוותה אותו התחושה הזו, מעבר להתרגשות שבזכות הכבירה להצלת חיים והשמחה האדירה, אמרתי לעצמי, איך מגיעים למקום הזה?
המסקנה האישית שלי הייתה, כי ישנם גם כמה מדרגות בדרך... גם אם אנחנו לא אוחזים בתרומת כליה מתוכנו, לכל הפחות נוותר בטבעיות ואם לא בתרומת כליה, אז לפחות בדברים אחרים שאנחנו כן מסוגלים להעניק לזולת, שנעשה את זה בטבעיות ועם כל הלב!