אם נתעלה לרגע מעל טרדות היום, נוכל לראות בכריעת הברך של נשיא ארצות הברית ביידן לגברת רבקה רביץ, ניצחון היסטורי מוחץ לאידיאולוגיה החרדית-תורנית.
ניצחון מתוק שכל כך נחוץ לנו בעת שאנחנו "סחופים ודוויים" תחת "ממשלת הריפוי", ושר המריצות שלה.
אז מה היה לנו שם? נשיא, דמוקרט, שבע ימים ותלאות, שלא זכה לתמיכה חרדית - בלשון המעטה - מתפעל באופן ספונטני מאישה, חרדית, אם ל-12 ילדים.
זה אולי נראה כמו מעשה קטן של אדם שאנו מברכים עליו בכל בוקר "שלא עשני כמותו" כלפי אישה שחלק מאיתנו מברך בכל בוקר "שלא עשני כמותה".
יש שדרשו את ברכת האישה "שעשני כרצונו" כי בשונה מהגבר הנדרש לתיקון על מנת להגיע למדרגתו, האישה היהודיה נבראה בצורה קרובה יותר לרצון האלוקי, כלומר מעמדה הרוחני גבוה יותר משל הגבר היהודי.
אך גם אם נשאר בפשט ונטה אוזן לרגע לטענות החוזרות ונשנות המופנות כלפי הציבור החרדי בנוגע ל'מעמד האישה' טענות על דיכוי, אפליה, והדרה, יבואו ביידן ורבקה רביץ ויכו אותן על קודקודן.
אולי דברים שרואים משם לא רואים מכאן, דווקא בארצות הברית, הרחוקה מביצת מלחמת המעמדות והשבטים של ישראל קל יותר לומר בקול ברור: האישה החרדית המצויה היא פשוט אשת חיל - אם תרצו 'וונדר וומן' בתרגום חופשי לאנגלית - היא בוחרת את דרכה לאור אמונותיה, היא בוחרת בהקמת משפחה ברוכת ילדים, והאם היא חפצה בקריירה, או לא פחות חשוב מכך בהתמסרות לגידול ילדיה.
זה איננו דיכוי, זאת לא הבנייה חברתית או הסללה, זאת בחירה חופשית של נשים עצמאיות וחזקות המנהלות את משק ביתן ואת חייהן ביד רמה.
נכון, זהו ניצחון אישי של גברת רביץ, של הדרך הארוכה והמפרכת שעשתה, אך מאחוריה עומדות עשרות אלפי נשים חרדיות. קל ונוח לצופה ביקורתי מן החוץ להמעיט בערכן ויכולתן לבחור את אמונתן ואורח חייהן, אך כריעתו של הנשיא ביידן מעידה כי המבקר מפספס את העיקר.
כך גם אמירתה העקרונית של גברת רביץ כי היא הייתה מעוניינת באופן תיאורטי להיות חברת כנסת אם יורו לה כך גדולי ישראל ממחישה את היכולת להתנהל בצורה מאוזנת.
לא מן הנמנע כי שאיפה זו תתגשם ביום מן הימים (מבלי להיכנס לסוגיה ההלכתית ומבלי להתייחס לכך שטרם קום המדינה התנגדו רוב רבני ארץ ישראל, ובתוכם הראי''ה קוק זצ''ל, אפילו למתן זכות הצבעה לנשים) דווקא נשים כדוגמת גברת רביץ המכפיפות עצמן לדעת תורה, בכוחן לחולל את הצעד אליו מייחלות "מהפכניות" רבות. הציבור החרדי סולד ממהפכות ומקבל תהליכים מחושבים וזהירים.
ואולי, בסוף התהליך, מה שראה הנשיא ביידן שם - יראו גם כאן.