הוא לא שילם לנו פנסיה, ימי חופשה או ימי מחלה. שום כלום. לא חוק ולא נעליים.
שש שנים לימדתי בתלמוד תורה בו המנהל גם פיטר אותנו כל שנה. תוסיפו לזה חוזה דרקוני שאמר שבמידה ומורה מחליט לעזוב הוא צריך לשלם קנס של 1000$ כאשר הוא היה מכריח אותנו לחתום על חוזה לשנה הבאה באמצע השנה, כך שהיינו חייבים לחתום.
אני הייתי בתחילת דרכי, לא ידעתי עד כמה זה מופקע. ולא הבנתי עד כמה זה עוול. אישית נהנתי מההוראה, אהבתי את התלמידים ואפילו שמחתי עם המשכורת המכובדת של 4700 שקל שהבאתי הביתה. זה היה הרבה כסף לעומת המלגה שקיבלתי כאברך...
יום אחד כינס המנהל את כל המלמדים לכינוס שהוא הגדיר ככינוס חרום.
אני זוכר היטב את המילים שלו: "מלמדים יקרים, ככל שיש דבר קדוש יותר, כך הסיטרא אחרא נלחמת יותר. מדינת ישראל מנסים לפגוע בקדוש וביקר לנו, בחינוך ילדי ישראל. רוצים לסגור לנו את התלמוד תורה. הם עצרו לנו את כל התקציבים" צעק בפאתוס "כולנו נצטרך לספוג קיצוצים עיכובים ואולי אפילו לא יהיה לי מהיכן לשלם משכורות".
הוא סיפר שהמוסד קיבל ביקורת עומק, ושהוקפאו כל תקציבי התלמוד תורה.
מה התברר. אחת הגננות פנתה למשרד החינוך וסיפרה על תנאי העסקתה. הם ראו את העוול ועצרו את התקציב עד שישלם לעובדים את כל מה שמגיע להם, כולל תשלום רטרואקטיבי.
מה עשה המנהל?
זעק על הפגיעה בחינוך הקדוש והטהור ובהתערבות המדינה "שלא יתכן שהם רוצים בטובתנו"
עבר שבוע, עבר חודש והוא כנראה הבין שכל הצעקות שלו לא ממש הולכות להועיל ולשנות ושהוא הוא הבעיה. כך שבסופו של דבר הוא שילם עשרות אלפי שקלים לכל מי שהוא היה חייב! (היו דיבורים על חלק שנאלצו להחזיר לו אחר כך). אבל הכי חשוב. מאותו רגע, כולנו התחלנו לקבל את כל התנאים הסוציאליים שהגיעו לנו. נכון, הוא שיחק עם התלושים, הוריד לנו במשכורת והוסיף את הכסף הזה לתשלומים שהוא היה חייב ע"פ חוק - אבל בגדול, בזכות רדיפת השלטונות - המלמדים והגננות קיבלו את מה שמגיע להם.
במה דברים אמורים.
אחרי אסון מירון כולם הבינו ש'עד כאן'. דברים צריכים להשתנות. ואם בשביל שדברים ישתנו אנשים ישלמו מחיר - שישלמו. אני מאמין שיש יותר מאשם אחד ויותר ממציאות אחת בעייתית. צריכים לחקור ולבדוק את המשטרה, את השרים והחכי"ם הרלוונטים, העסקנים, אנשי מירון. את וועדות החמישה והשבעה והשמונה. את העמותות ואת הכנסות האורחים, המהנדסים החסידויות. את כולם. למי שידיו נקיות אין ממה לחשוש.
האמת שלא היה אכפת לי וועדת חקירה ציבורית או ממלכתית. אהיה כנה ואומר שכמו רבים וטובים גם אני לא באמת מבין לעומק את המשמעויות של ועדה כזו או אחרת. מניח שיש יתרונות וחסרונות ואולי צריך להקים גם כזו וגם כזו.
דבר אחד אני יודע. שכשאני רואה ושומע את צעקות השבר על "רדיפת הדת" ועל "מלחמה בגדולי ישראל" "הם יתערבו לנו והם יעשו לנו" - אני נזכר בדיוק באותו מנהל שזעק על "המלחמה והרדיפה" ואני מיד מבין שלא רדיפה ולא שנאה.
מהזעקה שלהם אני למד על האינטרסים וההסתרות. מהמחאות שלהם אני למד שכנראה ומה שצריך לעשות בשביל לטפל בנדרש טיפול וע"מ למנוע את האסון הבא זו ועדת חקירה ממלכתית.