אינני כועסת על ירון לונדון. ממש לא. כואב לי עליו, ועל המצב שהביא לאמירה שלו, אבל אין בי שום כעס. אני גם לא בטוחה שהוא כ"כ חריג הוא פשוט היחיד שפתח את הפה בלי לפחד כשבעת הזו המשכיל יידום.
מיד כשקרה האסון חשבתי לעצמי: מה הציבור הכללי חושב עכשיו? אלו שבכלל לא הבינו למה אנחנו מתעקשים לעלות למירון בהמונינו ונלחמים על אישורים לעשות שם משהו המוני ולא בטיחותי. היה לי ברור שהם עכשיו אומרים לעצמם: יופי, רציתם? קיבלתם.
כ"כ הרבה חילול ה' היה בדרך למירון. בדרך להשגת האישורים לעליה המונית מיד אחרי הקורונה. האם עצרנו אי פעם לחשוב מה רבי שמעון היה חושב על זה? האם לזאת התכוון המשורר?.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר. שמעתי את כל מי שהזדעזע ממה שאמר לונדון, כולם אמרו שהחרדים ממש לא ככה, ואם חלילה היה קורה לחילוני משהו, החרדים בארגונים שלהם היו מושיטים עזרה בלי למצמץ. אוקיי, זה נכון.
הארגונים המדהימים שלנו עוזרים לכל אחד באשר הוא. אבל אז כמה אמרו שאצלנו אוהבים את היהודי האחר גם אם הוא לא מתנהג כמוני. יש שציינו שאפילו אם היה קורה משהו בסין ליבנו היה נחמץ כי לב רחום לנו, היהודים. אבל ודאי שאנחנו עצובים כשלחילוני קורה אסון. ברור.
וכן, אני זוכרת אסונות "חילוניים". כשהיה האסון בנחל צפית ובו נהרגו כ"כ הרבה בני כיתה אחת, הזדעזעתי. הלב נשבר! שמעתי דיווחים, סיפורי הרוגים, סיפורי ניצולים... כאב מאד. זה התפרסם גם באתרים של החרדים והרגישו את הכאב. אבל הוא היטשטש אחרי כמה ימים. היה אסון הצוערים בכרמל. זוועה.
זוכרת רק סיפורים של כמה בודדים, כמו צוער אחד ממש צעיר שהיה בדרך להציל חיים וחייו נגדעו. אני עדיין זוכרת את אסון המסוקים המזעזע כשהשדרנים עצמם בכו! איזו מכה זו היתה. באמת כאב לכולנו.
בימים האחרונים אני צופה שוב ושוב בסרטונים ממירון. לא קל לי עם זה בכלל, אבל אני רוצה להרגיש חלק, להרגיש שם, עם כל פגועי הנפש ממירון כי הם שכנים שלי, הציבור שלי, אחים שלי. יש קטעים מרגשים מאד כמו שירת אני מאמין העוצמתית שנשמעה שם זמן קצת לפני האירוע. יש קטעי הצלה ותושיה נועזים. ויש קטעים מזעזעים שבם רואים את הזוועה קורית רגע אחר רגע.
אבל אני תוהה אם אני לבד: כשאני צופה בשידור משם, ותוך כדי האסון וגם לפניו וגם אחריו יש קטעים בהם רואים שוטרים המנסים לחסום אנשים מלהיכנס כדי למנוע סכנה, והבחורים שלנו, החרדים, צועקים להם "נאצים". ולשוטרות צועקים "שיקסע". צמרמורת אוחזת בי.
איזו בושה, איזה חילול השם עצום!!! האם לזאת חינכנו את בנינו??? ועוד בקבר רשב"י שכולו מייצג את האחדות בין חלקי העם השונים? האם אלוקים יכול לשתוק על כזה חילול? האם יש פלא שהאדמה פצתה את פיה ולקחה לנו דוקא את טובי בנינו? כדי להכות אותנו, הנותרים מאחור.
האם רק אני ממש חטפתי צמרמורת כששמעתי את זה? אני תמיד בשוק שמישהו יכול להשוות איזשהו יהודי בעולם, ועוד אחד שבא לאבטח אותנו, לשמור עלינו, לאכזריים שבאויבי עמנו. ניסיתי לדון אותם לכף זכות שהם פשוט לא יודעים היסטוריה. לא יתכן שמישהו שיודע מה זה נאצי, יגיד מילה כזו ליהודי. אבל כאן? במקום כ"כ קדוש, במהלך אסון כל כך כבד – איך אפשר?????
וכאן אני חוזרת לנקודה שבה התחלתי. עם יד על הלב: אותם בחורים שחושבים שהשוטרים הם האויבים שלנו. אם חס וחלילה חס ושלום, אוטובוס של שוטרים בדרך לאבטח את מירון, היה מתהפך והיתה תאונה רבת נפגעים. האם אותם בחורים היו מתרגשים? דומעים? כואבים? או שמא היו אומרים גם בשקט וגם בקול (כי אין להם שום בושה והם ודאי לא משכילים) "עונש משמיים. רצו להגביל אותנו. מגיע להם".
תשמעו. אני די מזדעזעת תוך כדי כתיבה והיה לי עדיף גם לשתוק ולא לקטרג. אבל שבוע חלף מהאירוע ויש בי פחדים עצומים ממה שהולך להיות כשתתחיל וועדת חקירה וכשידברו על השליטה בקרב רשב"י.
מלחמת אחים אמיתית יכולה להיווצר חלילה, אם לא נעצור ונחשוב טוב טוב בכל רגע ולפני כל אמירה או החלטה - מה אלוקים רוצה מאיתנו עכשיו? מה רשב"י מנסה לומר לנו?.
גם בשנה שעברה היה בקבר רשב"י חילול ה' עצום. המון צעקות של נאצים ושיקסע. שפיכות דמים ממש. כשמישהו אחד צועק לבת ישראל "שיקסע", זו הלבנת פנים. הוא נחשב רוצח. מה קורה כשעשרות צועקים לה ככה בפני עוד עשרות ומאות? לא יודעת מה לקרוא לזה אבל זה מרגיש לי רצח המוני. טבח.
אני לא מצפה משום חילוני שיעשה חשבון נפש. ממש לא. אבל אני כן בהחלט מצפה מהמנהיגים שלנו ומהפוליטיקאים שלנו לעצור ולחשוב לעומק לפני שהם עושים שום צעד נוסף בנושא האסון.
אהבתי את מה שאמר יוסי דייטש: "אנחנו נמצאים בשנתיים של שנאת אחים. כמה לשון הרע, כמה רכילות, כמה רוע יש באוויר הזה, שנתיים של זיהום אוויר בשנאת חינם".
אלוקים הוא אבא של כולנו. תחשבו מה אבא רוצה. תחשבו על רצון ה'! אנחנו החרדים לדברו. הוא רוצה אהבה והבנה בין אחים! הוא רוצה שנרגיש עם אחד. שאחד ירגיש את השני! כמו שאני עכשיו כל הזמן עסוקה באסון ולא מסוגלת לחשוב או לעבוד או להמשיך בחיי השגרה – ככה כולנו צריכים להיות כשקורה חלילה אסון למישהו מהאחים שלנו.
גם אם הוא שונה ממני בדעות. כן! אני רוצה שירון לונדון וכל מי ששתק כשהוא אמר את דבריו, ירגישו אותי. ישמחו בשמחתי ויתעצבו בעצבוני. אבל הדרך עוד ארוכה מאד! ויש לנו המון המון עבודה לעשות. האם אתם מוכנים עכשיו להתחיל בחינוך עצמנו וילדינו לאהבת חינם מהר לפני הקטסטרופה הבאה?