נחמן שמואל כהן, חובש ב'איחוד הצלה', נקלע לדוחק העצום ב"מסדרון המוות" בהר מירון, בליל ל"ג בעומר, ואך בנס ניצל מהתופת, ומיד הפך לחובש הראשון שבזירה שמנסה להציל אנשים, בלא מעט מהמקרים - ללא הצלחה. כעת, בראיון מיוחד ב'אולפן כיכר' הוא שוטח את עדותו המצמררת ומשחזר את רגעי האימה. הריאיון המלא ישודר מחר (חמישי) במשדר מיוחד במלאות השבעה לאסון מירון.
"מתחיל לחץ של אנשים", מספר נחמן, "אני קולט שאנשים מאחורה מתקדמים, פשוט לחץ של אנשים ומה שאני רואה, מה שבעצם גרם לעומס האדיר הזה, שבאותו מעבר צר גם עולים אנשים וגם יורדים אנשים. בעצם תוך כדי האנשים שעולים צועקים 'תנו לנו לצאת מכאן, אנשים נחנקים'.
"אני באותו שלב, קודם כל מתחיל לצעוק 'הצלה, הצלה', כל עוד אני עומד, אף אחד לא נפל. אני מרגיש שאני נחנק. אני אסתמטי, ואני גם נמוך, אני רואה את כולם בגובה הכתפיים, אני מרגיש שאני נחנק, אני מתחיל לצעוק, ואז עובר לי בראש אל תצעק, תשמור על עצמך, קצת חמצן, לרגעים האחרונים, ועוברת לי תפילה בלב, ה' תעזור לי שאם אני אמות, אז למות מהר. לא מוות ביסורים, לא חנק ארוך".
באותו הרגע, אתה מבין שמתחילה להיערם ערימה של נפטרים, של גופות?
"בדקות הראשונות, כשכבר השוטר התחיל לשבור את הפאנלית, אז אני עומד ליד הערימה ואני עומד חסר אונים, אני מבין שאני לא יכול לעשות כלום. אני מבין שבעצם עומד מול אנשים שהם ברגע האחרון של החיים שלהם ואני לא יכול לעשות כלום.
"אני מרגיש שמושכים אותי מכל הכיוונים, אנשים ששכבו שם בכל הערימות, עם ידיים בחוץ, אני פשוט מרגיש ברגל, בנעל, באפוד, בידיים, כל אחד צועק 'תציל אותי'. היה לי שם כמה אנשים שהחזיקו בי ותוך כדי אני רואה את הגסיסה האחרונה שלהם. ואני מתחיל לבכות, ואני בוכה, ואנשים שם בוכים, וככה עוד בן אדם אני רואה שהולך, ואני מבין כבר אנשים שהם כבר לא צועקים, אני מבין שהם איבדו כבר הכרה לגמרי, אנשים עם פנים, פשוט סגולות. אתה רואה קודם כל אדום אחר כך סגול...".
אתה רואה את יציאת הנשמה...
"ממש ממש יציאת הנשמה. ויש אחד שלומד איתי בבית כנסת כל יום בערב, יש לנו שיעור בבית כנסת, הוא מזהה אותי הוא תופס בי. הוא היה בשורה השנייה מלמטה, והוא מחזיק בי ואומר 'תציל אותי, תעזור לי'. הוא אפילו לא צועק הוא בקול מאוד רגוע אומר 'תציל אותי', והוא כולו סגול. הוא שכב עם הגב... עם הפנים ללמעלה ועם הגב ללמטה, מעליו מסה של אנשים, הוא פשוט אומר תציל אותי, הוא מחזיק אותי ואני אומר לו פשוט תהיה חזק, וזה בעצם הדבר היחידי שאני יכול לעשות, תהיה חזק, ואני אומר לו כוחוץ ההצלה בדרך, משטרה בדרך, הצלה בדרך. תהיה חזק, אנחנו מגיעים אתה תצא מכאן. ותוך כדי אני מרגיש איך היד שלו מתרופפת והוא באותו רגע... הוא כנראה הלך.
"אני מתחיל לצעוק על כל החובשים, 'קומו, קחו אלוקנות, צריכים ידיים. כמה שיותר ידיים. כל אחד...', שאלו אותי... לקחת תיקים? אמרתי קחו תיקים אבל בעיקר אלונקות כי צריך לחלץ אותם כי אין שם מקום לטפל. ואז מנסים להושיב אותי. אני תופס אלונקה רץ חזרה. ואז בעצם אני מגיע, ואני רואה שמתחילים להיערם גופות בצד, בשביל הארוך הזה, וכבר עוד גופה שמכסים אותה, ועוד גופה... אני זוכר שבאיזה שהוא שלב אני רואה שש גופות, מסודרים, ואנחנו עושים החייאות על עוד, וזה הרגע שאני מרגיש שאני כבר מתחיל לאבד את השפיות, אני פשוט התחלתי לעבוד כמו רובוט.
"אני מנסה לישון לא מצליח, רואה מולי פרצופים של אנשים שצועקים לי, 'תציל אותי', 'תמשוך אותי', 'תעזור לי', 'אני לא נושם'. זה צעקות שעד עכשיו מהדהדים לי בראש. אני עומד מולך ואני עדיין רואה שהם מדברים איתי צועקים אליי, 'תעזור לי', וזה משהו שמלווה וימשיך ללוות".