יום חמישי, עת דמדומי חמה, הר מירון כולו נהפך למרקחה של שמחה וצהלה, ריקודים בכל פינה, האש החלה להידלק ולהאיר את ההר כולו. ילדים נישאו על כתפי אביהם, זקנים וזקנות צעדו באיטיות במעלה ההר הקדוש, והשמחה נסוכה על פניהם, על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם, לבוא ולשמוח בהילולא דבר יוחאי.
"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", פצחו הרבבות בשירה ובדבקות, ובהכנות האחרונות לקראת ההדלקות המרכזיות, כמדי שנה בשנה.
בציון הקדוש - אווירת יום הכיפורים. עם ישראל כולו זועק מעומק הלב, וברקע: המנגינות שלא פוסקות, בשמחתו של צדיק וקדוש, כשמחת תורה.
ובין רגע אחד, קולות השמחה הוחלפו בקולותיהן של יללות האמבולנסים וכוחות ההצלה. ההר שהואר בשמחה של מצווה, הוחלף לאווירת נכאים, עם זעקות של שבר בכל פינה בכפר.
במקום עת שערי רצון להיפתח - עוקד והנעקד והמזבח.
מ"ה קורבנות קדושים וטהורים עלו מעלה, במיתה משונה, מתוך דחק ואהבה, להתחבר לצדיק ולינוק אורה ותורה.
זו תורה וזו שכרה? זעקו כולם כאחד; גלה כבוד, ניטלה השמחה.
מי שנכח בהר בשעות אלו, לא יכול היה שלא להתפרץ בבכי נוכח המראות הקשים. ילדים נערים, גברים ונשים, על כולם נסוכה דאגה. כל אחד תר אחרי קרוביו ומנסה להבין האם גם הוא ח"ו נהפך לבן משפחה שכולה, ומלאך המוות קיבל את מבוקשו רח"ל.
ילדים קטנים פרצו בבכיות, הקליטה קרסה וכל תא קולי שנשמע מעבר לקו - עורר דאגה עצומה.
הורים וילדים, בכל פינה בעולם, חייגו אל יקיריהם בהר מירון. כל דקה נהפכת לנצח, התא הקולי הארור העמיד את נשמתם, ובכי וזעקה לא חסכו מגרונם.
מדי פעם טיפת נחמה, בדילי חיוך קטנים נראו על ילדים שהצליחו להשיג את הוריהם והבינו כי מלאך המוות המסתובב בהר, ב"ה פסח על יקיריהם.
נשים שהמתינו לבעליהן בעזרת הנשים של מתחם ההדלקה, שמעו על הבשורה הקשה, נשכו את לשונותיהן וחיפשו בכל עבר ופינה.
מחזה שגרם לשבירת לב, הנותנת קצת לחוש מה שקרה באותן שעות בהר.
אחת הנשים שלא מצליחה לתפוס את בעלה, אחרי מספר פעמים, מנסה את הגרוע מכל, מתקרבת לשקיות העוטפות בלבן, פורצת בבכי קורע לב ומרימה שקית אחר שקית, לדעת האם נגזרה הגזירה.
מחזות אלו נותרו ויותירו את כולנו כואבים, שבורים ורצוצים. הלב ממאן להאמין ולהכיל, עם ישראל ממאן להתנחם על צרה, כי בא משחית בהר הקודש.
גדולי ישראל בכל עבר פרצו בבכיות, הכהן הגדול מרן הגר"ש כהן השתפך כילד קטן המתרפק על אביו, וזעק: "לא יודע, לא יודע למה ה' עשה ככה, אבל אין לנו רשות לערער". בכל עת הוא מבכה על האסון, קולו נשנק וצערו על פניו.
קום רבי שמעון, עמוד לפני כיסא הכבוד, וכבחייך - כך עכשיו: פטור את העולם מכל צרה, שלח מזור, מרפא וישועה, ותבקש מאב הרחמים, די, כלו כל הקיצים. ובגאולת עולם נתנחם במהרה.
- כותב השורות, הרב יהודה חזן, הוא מקורבם של גדולי ישראל, שנכח בהר מירון בעת האסון.