מי שלא היה שם, לא יבין.
ככה אמרו לי תמיד על ל"ג בעומר אצל רשב"י במירון.
הקדושה שעוטפת מכל צד, השמחה שמדבקת כל אחד ואחד, התפילות והתחינות שבתוך הציון, זה משהו מיוחד. צריכים להיות שם, כדי להבין.
ככה זה כבר מאות שנים.
כל רבותינו הקדושים, האר"י הקדוש, האור החיים ועוד רבים וגדולים כספו והשתוקקו תמיד להיות אצל רשב"י בל"ג בעומר. כבר נכתב רבות בספרים על גודל מעלת היום בו פסקו תלמידי ר"ע מלמות, ובו גילה רשב"י את רזי תורת הנסתר לפני הסתלקותו. ועדיין אין אנו מספיקים להשיג את קדושתו של יום זה.
"הייליגער ר' שימען, נפשי חולת אהבתך".
מי שהיה שם, מבין.
מסתובבים ביננו אלפי אנשים שפשוט "מכורים" לזה. מכורים לקדושה, מכורים לרשב"י, מכורים לשירים והמנגינות. בשבילם זה כמו מטען שממלא בכוח וקדושה עד ל"ג בעומר הבא.
גם אני נדבקתי והתמכרתי.
ואם תרצו להרקיד אותי במהלך השנה, שימו לי "מוזיקת מירון" ומיד ארקוד.
בשנה שעברה לא זכיתי בגלל הקורונה, ולכן היה ברור לי שהשנה אצא מוקדם ואספיק להגיע כבר להדלקה של האדמו"ר מבאיאן.
עליתי על אוטובוס שיצא מביתר ב14:30 אך באמצע הדרך קרתה תקלה ועברו שלוש וחצי שעות עד שתוקנה והמשכנו בנסיעה. אחרי עשר שעות בדרכים הגעתי למירון ב00:40.
פספסתי את באיאן את ר' מיילעך בידרמן את תולדות אברהם יצחק, ורצתי במעלה ההר כדי להספיק משהו מההדלקה של "תולדות אהרן".
חשתי אכזבה גדולה, והתעצבנתי על נהג האוטובוס.
הגעתי תוך כדי הריקודים, הספקתי לצלם תמונה אחת, ואז המוזיקה כבתה והוחלפה בקריאות חירום.
מי שלא היה שם, לא יבין.
רק כשעברו לידי האלונקות עם הפצועים ועם כאלו שכבר השיבו את נשמתם, ולאחר שהתברר גודל האסון הנורא, הבנתי את גודל הנס שקרה לי. "כל עכבה לטובה" מי יודע מה היה קורה בלי כל המניעות והעכבות בדרך. "הטוב כי לא כלו רחמיך".
ברגע של חולשה הרמתי ידיים לשמיים ושאלתי: למה הקב"ה לא יכול לדבר איתנו ברור? הקורונה לא הספיקה לנו ארבעים וחמישה נערים ומבוגרים, קדושים וטהורים. למה?
האסון גדול מכדי שנוכל להבין. היתומים והאלמנות יחד עם כל עם ישראל, בוכים את השריפה אשר שרף ה'.
מדוע ועל מה מכה גדולה כל כך?
כולנו חייבים להבין.
אין אנו יודעים חשבונות שמים, ומי אני שאבוא ואדבר...
אך בשעה קשה כזאת, אני מרגיש חובה לשתף את שעל ליבי. ויעזרני הקב"ה שיהיו הדברים לעילוי נשמות הקדושים ולרפואת הפצועים.
הקב"ה מדבר איתנו הכי ברור שאפשר!
"ועתה ישראל, מ"ה ה' אלוקיך שואל מעמך. כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
לפעמים כשאדם חוטף מכה ממקל, הוא מתעצבן על המקל אך שוכח את המלקה, זה שמחזיק במקל. וגם אם יצליח לשבור את המקל, יביא המלקה מקל חדש ולעיתים אף גדול יותר, וימשיך להענישו. עד שישכיל המוכה ויבקש את סליחתו של המלקה עצמו.
"מה ה' אלוקיך דורש מעמך? ליראה את ה' אלוקיך".
אביו של ר' יוסף גרינבאום מקדושי מירון אמר בהספדו: במקום לפספס את הרגע ולדון בפרטים הטכניים, מי עשה? איך? ומה בדיוק היה?
חייבים לנצל את הזמן הזה כדי לעשות חשבון נפש, ולתקן מה שאפשר כדי שח"ו לא נלקה שוב.
לקחתי מדבריו המדהימים את הנקודה הזו. בואו נתעסק ב-"מה ה' דורש מאיתנו" ננסה להתחזק ביראת ה', אהבת ה', ועבודת ה'. בואו נזכור מי עומד מאחורי המכה הגדולה והקשה הזו.
האסון כואב ולא נתפס בשכל, אך כך מזכיר לנו הקב"ה מי השליט בעולם.
וככתוב פסוק לאחמ"כ "לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו, אשר אנכי מצווך היום, לטוב לך".
ולוואי ויקוים בנו הפסוק "בלע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים".