ויהי אחרי המגפה // ישראל מאיר

היום שאחרי הקורונה זה היום. נכון, כשהיא נחתה עלינו כרעם ביום בהיר, היה לנו דמיון שכמו שהיא באה ככה היא תלך. אבל לא. היא באה מהר מאוד והיא הולכת לאט. לאט ובטוח בעז"ה. כמו בכל מלחמה המתחוללת בכמה גזרות, גם הקורונה לא נסוגה בבת אחת. היא מתרחקת מגזרת בתי החולים. מגזרת אולמי השמחות וממוסדות החינוך. השבוע התבשרנו שהיא עזבה כליל את המרחבים הפתוחים כשלכולם הכיוון ברור: זה עניין של זמן, של לקיחת אחריות (אישית וציבורית) ומהר מאוד מילים כמו "אלכוג'ל" ו"מטוש" יעלו אבק לצד "מסכות אב"כ" ו"טיל סקאד". אני מחכה ליום בו אתקשה להגות את המילה "אפידמיולוגית".

2.

כשהקורונה הייתה בתחילת דרכה, יצא ר' בן ציון ויינברגר – תושב השכונה הירושלמית בית וגן, ביוזמה ליום שאחרי הקורונה: אמירת "נשמת כל חי". ר' בן ציון לא הסתפק בהבטחה לעצמו לומר "נשמת". הוא פתח עצומה עליה החתים כמאה מתושבי השכונה שיתחייבו, בלי נדר, שביום בו יותר להם להסתופף יחד במקהלות עמך בית ישראל, הם יעשו זאת כדי להודות למי שברחמיו ובחסדיו הצילם מן הקורונה.

ככל שחלף הזמן, הבין ר' בן ציון שהיום שאחרי הקורונה, הוא לא תאריך מסוים בלוח השנה. מדובר בתהליך ואין ספק שאנחנו נמצאים בשלב מספיק מתקדם כדי להודות ולהלל. ר' בן ציון החל לנסות לאתר את החותמים הרבים שצירפו את שמותיהם בכתב יד. אבל זאת הייתה מלאכה קשה יותר ממלאכת ההחתמה. אחד לא זוכר, השני לא זמין והשלישי לא יכול לבוא ביום שנוח לרביעי. גיבור הסיפור לא התייאש. בעיצומם של ימי חול המועד פסח, כשכולנו עורכים את ההשוואה המתבקשת בין "עבדים היינו" של אשתקד ל"השתא הכא", הוא תלה מודעות בשכונה והכריז על אמירת "נשמת כל חי" ברוב עם. "מי שיבוא-יבוא", הוא אמר לעצמו, וליתר ביטחון דאג לגייס מניין מהמעגל הקרוב לו.

ויהי אחרי המגיפה. יום שלישי של חול המועד פסח. אולם ישיבת "תפארת שרגא" ברחוב הרב פרנק בבית וגן הומה אדם. תלמידי הישיבה אומנם בבין הזמנים אבל למעלה מ-200 איש (!) שראו את המודעות על המעמד הצפוי, לא הרשו לעצמם להישאר בבית. ר' בן ציון לא האמין למראה עיניו. הוא מיהר לפלס את דרכו לבימת בית הכנסת והכריז בהתרגשות: "כולם ביחד: נשמת כל חי!".

3.

לפני שנה בדיוק, בתחילת זמן קיץ, נכנס לעולמנו צמד מילים חדש: "מתווה הקפסולות". תלמידי הישיבות נדרשו להיפרד ממשפחותיהם ומהעולם החיצון לזמן רב. בתוך הישיבה הם נאלצו להתפצל לקבוצות קטנות (כלומר, לקפסולות) ואחרי הפרדה בת שבועיים, הורשו הבחורים להתאחד ללימוד המוני בתוך בית המדרש.

לא לכל תלמיד ישיבה התאים המתווה התובעני הזה. לאלו שכן, מה טוב. לאלו שלא, התסכול רק גובר. המוסיקאי עמירן דביר זיהה את הוואקום שנוצר ויצא במיזם אותו הוא שיתף עם אנשי הקשר במכשיר הנייד שלו: סיום ש"ס קבוצתי. "יש לי 8,000 אנשי קשר", סיפר עמירן. "מהמספר העצום הזה ניסיתי לברור קבוצה של כמה עשרות בחורים צעירים שיצטרפו אליי למסע של סיום ש"ס משותף. אני לקחתי את מסכת סוכה ואת השאר חילקתי. עוד מסכת ועוד בחור. היו מסכתות סבוכות שחילקנו בין כמה בחורים".

ההיענות הייתה מדהימה. 70 בחורים צעירים הצטרפו למיזם כשאחת לכמה שבועות כל אחד מהם מקבל דברי חיזוק והתעניינות מעמירן.

ויהי אחרי המגפה. ערב ראש חודש אייר. אולמי "דימול פלטינום" המחודשים. שולם ואסתי יוסקוביץ מארחים סביב שולחנות ערוכים עשרות בחורים צעירים כשקוד הקופון בכניסה הוא "רפרם בר פפא". כל משתתף בתורו נעמד במקומו ואומר "הדרן עלך מסכת...".

בסיום האירוע הכריז עמירן על פתיחת מחזור חדש. "הפעם אני לוקח את מסכת קידושין ומקדיש אותה למציאת זיווג הגון בקרוב אצל כל אחד ואחד מכם".

4.

בחרתי שני סיפורים מתוך מיליונים. כל אחד ואחת מאתנו הוא סיפור כזה. לא צריך להפיק אירועים המוניים כדי לציין, לשדרג ולהאיר נקודות חשובות בשגרת חיינו שנלקחו מאתנו בשנה שחלפה.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב: קוּם עֲלֵה בֵית אֵ-ל – וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵ-ל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ". אין לנו מזבח בבית א-ל ואין לנו (במוחש) "ויאמר אלקים". אבל מעשה אבות סימן לבנים. יעקב אבינו לא מת. ביום שהקורונה תהפוך להיות עוד פרק בהיסטוריה, נשאל את עצמנו, האם כל זה היה לשווא? את התשובה לכך אנחנו (!) נצטרך לענות. לא במקלדת. באורח חיינו.

ויהי אחרי המגפה.

הקריאה של הבורא מהדהדת בעוצמה גם היום. קוּם. עלֵה. עשֵׂה.