לוחמה רוחנית עם גשמית
לחיילים ולכוחות הביטחון שמסרו את חייהם עבור עם ישראל מגיעה הכרת תודה גדולה מכל יהודי. להגן על יהודים זו מצוה, ואלו שנהרגו בעשותם זאת מתו מות קדושים. יש לכבד את זכרם, ולהעריך עמוקות את קורבנם למעננו.
גם שכרם הרוחני של הנופלים גדול ביותר. הרב עובדיה יוסף זצ"ל השווה את חללי צה"ל להרוגים אשר עליהם אמרו חז"ל כי אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, לגודל השכר שיש להם בעולם הבא, וגם הרב גרשון אדלשטיין שליט"א סובר כך (בשיעור בביתו, יום ג', פרשת בא, תשע"ב).
עם זאת, גם ללומדי התורה יש חלק בהגנה על ישראל. לימוד התורה פועל פעולה רוחנית אדירה, המשרה ברכה והצלחה על הלוחמים. כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָים" – מי גרם ללוחמי ישראל לעמוד בהצלחה על רגליהם ולא להיכשל בתפקידם? לומדי התורה שבשערי בתי המדרש בירושלים, ובכל מקום.
אך בנוסף ללימוד התורה שבלעדיו "שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר", חייבים את ההגנה הפיזית מפני האויבים שמסביבנו. "אין סומכין על הנס", וכמו שכל אחד מבין, נועלים את דלת הבית בלילה, ולא משאירים אותה פתוחה לכל זר וסומכים על הגנה ניסית. מתוך הבנה זו גם חרדים השתתפו בלוחמת המחתרות לפני קום המדינה, ולאחר מכן בצה"ל.
להשתתף בצער הזולת
בארץ הזו, הרבה אנשים קברו את בניהם אשר נהרגו במלחמות, והכאב גדול מאוד. כל מי שלב יהודי פועם בקרבו ודאי מרגיש שותפות עם הסבל של המשפחות השכולות.
חלק מהציווי בתורה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא להשתתף בכאבו של הזולת ולא להיות אדיש כלפיו. עניין זה הוא מיסודות המוסר היהודי, ואבותינו הקדושים וגדולי חכמי ישראל נהגו כך מאז ומתמיד.
טקס חדש
אמנם, האמת צריכה להיאמר: ליום הזכרון אין משמעות דתית. העמידה בצפירה והטקסים אינה מועילים לנופלים. התורה יודעת היטב להתייחס בכבוד לזכרם של נפטרים ולעשות לעילוי נשמתם: קדיש, משניות, תהלים, צדקה, מנהגי אבלות. היום המועיל לנשמת הנפטר, בו עושים את האזכרה, הוא יום פטירתו הוא – ולא יום אחיד לכולם, שנקבע על ידי ועדה ממשלתית. היהדות אינה זקוקה להמצאות חדשות.
בנוסף, אין לנו רשות הלכתית לקבוע מועדים חדשים ולחדש טקסים בזמננו. החזון איש כתב כי קביעת תענית נעשתה על פי נבואה: "קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצוה דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, והיאך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה – להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות" (קובץ איגרות, צז). יש בכך גם סכנה מעשית: כשממציאים טקסים חדשים, במרוצת השנים הם גורמים להיסח הדעת מהעניין המקורי ונוצרת 'רפורמה'.
אבל יש הבאים בתביעה כלפי החרדים לקחת חלק בטקסי יום הזיכרון. כאמור, כל יהודי צריך לכבד את זכר הנופלים. אולם מאחורי תביעה זאת עומד גם מניע נסתר: לקרב את הציבור החרדי לתרבות החדשה שהונהגה על ידי הממסד.
לממסד ולאליטה המנהלת את מדינת ישראל יש תרבות גלובלית, שמעתיקה את המתרחש אצל הגויים ואינה מכירה בבורא עולם. על פי התרבות הזו נקבעו סמלים וטקסים, חלקם מתוך התעלמות ממה שיקר וקדוש ליהדות.
דוגמה בולטת אחת היא קביעת יום הזיכרון לשואה בחודש ניסן, "חודש הגאולה" והשמחה, שבו לא מספידים, לא אומרים תחנון, לא מתענים ולא עולים לקברים. ולמרות שלפני כן כבר קבעה הרבנות הראשית את צום עשרה בטבת כיום זיכרון עבור נפטרים שיום מותם לא נודע, ובתוכם הנספים בשואה.
לעומת זאת, לעם ישראל, חילונים ודתיים כאחד, יש תרבות יהודית אלוקית. זוהי דרך חיים שמחזיקה מעמד אלפי שנים, והעניקה לאנושות אוצרות ענק רוחניים. עיקרה של תרבות זו הם התורה, המצוות והמוסר, שמנחים אותנו להיות ''מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'', ובהמשך להאיר גם לגויים באור גדול.
כן, אנו נהיה "גלובליים", אבל רק עם יהדות אמיתית שתועיל לעולם כולו.
לכן כיהודים, אנו צריכים להתרחק מדברים המנוגדים ליהדות. איננו יכולים להגרר אחר אג'נדה של ממסד שאינו מכבד את התורה והמצוות. לא הוא יקבע לעם הנצח מהי פעילות חינוכית, ולמה צריך לתת תשומת לב.
צריך רגישות
אבל מצד שני, יש כאן דברים שיהודי מאמין חייב להתחשב בהם. דרך ארץ קדמה לתורה.
ליום הזיכרון יש משמעות חזקה במרחב הציבורי בישראל. נכון, לא כל אדם שעומד בצפירה חושב על משמעות היום. לאחר אותן דקות ספורות, הרוב הולכים לעניניהם כרגיל. אבל האנשים שאבדו את יקיריהם מצפים, ובצדק, שהציבור שלמענו נהרגו הבנים יכבד את זיכרם.
יש שעושים שימוש ברגש העז הזה לנגח את הציבור החרדי. הם מראים בתקשורת קומץ חרדים שלא שמו לב למשמעות היום, אינם עומדים בצפירה ויוצאים לתומם לפעילות פנאי.
זו טעות של שני הצדדים, והיא מלבה שנאה בתוך העם.
על מעלתם הנשגבה של חללי צה"ל כבר כתבנו. יש להפריד בין עניין רוחני יקר זה, לבין ההסתייגות הצודקת מטקסים שנקבעו על ידי הממשלה. בנוסף, אסור לפגוע ברגשותיהם של אלה שיום הזיכרון חשוב להם, ולעשות דבר שמתפרש כזלזול בכאב ציבורי ואישי, וכחוסר כבוד לזכר הנופלים. הרי לא מדובר כאן על חגיגות, אלא על אסונות שיהודים עברו בזמננו ובארץ הזו. נכון שגם בתאונות דרכים נהרגו רבים, ולא קבעו על כך יום זיכרון, אבל חללי צה"ל שונים: הם נהרגו כדי להגן על העם ומשום שהם יהודים.
משום כך, הדבר הנכון הוא לעמוד בצפירה. אי-עמידה מתפרשת כאדישות, חלילה, למותם. באותם רגעים אפשר לומר תהלים או משניות. אין הכוונה לאמץ באופן פעיל את הטקסים של הממסד, אלא להראות השתתפות כנה עם הכאב.
והרי זו האמת של כל יהודי מאמין: הן מצד הכרת תודה ללוחמים, הן מהצער שלנו על חיים שנגדעו, והן מההתחשבות ברגשות המשפחות השכולות.
ויש בזה גם קירוב לבבות שיביא תועלת לעם כולו. לעם, שחיילי צה"ל הקריבו את חייהם מתוך רצון שהוא יחיה בשלום.
הכותב הוא פעיל ביזמות חברתית