"החלטתי להטיל עליו (על נתניהו) את התפקיד להרכבת הממשלה, הכרעה זו אינה קלה בעייני ברמה המוסרית והערכית", במילים אלו בחר נשיא המדינה ראובן ריבלין לעשות שימוש בעת ההצהרה על זהות מקבל המנדט להרכבת הממשלה.
תדמית הרגשן שדומע במהלך נאומים באירועים ממלכתיים היתה חשובה לריבלין, אך מתחת למעטה הרגשנות הסתתרה תדמית אחרת, תדמית של אדם נרגן וטרחן, שלא לומר שחצן, אשר מאמין בכל ליבו שמלבד האמת הריבלינאית אין עוד אמת אחרת. אני ואפסי עוד, לי יאורי ואני עשיתיני.
הנוהל ששולח את ראשי ונציגי המפלגות להתייעצות בבית הנשיא ולמתן המלצות מאוד ברור, מי שנהנה ממספר הממליצים הגדול ביותר והוא בעל הסיכויים הגבוה ביותר להקים ממשלה, הוא זה שאמור לקבל ראשון את המנדט, אין כאן באמת מרחב תמרון.
הבעיה מתחילה כאשר הנשיא שוכח לרגע את תפקידו האמיתי ואת העובדה ששיקולים אישיים ושנאות מהעבר ומההווה אינם רלוונטיים בדמוקרטיה בה העם הוא זה שבוחר את מנהיגיו.
ענייניו המשפטיים של נתניהו נמצאים בלב השיח הציבורי לכל אורך ארבעת סבבי הבחירות האחרונים ועל אף כל זאת ישנם למעלה ממיליון איש שבחרו בו באופן ישיר ועקיף, ומוסריותו וערכיו של הנשיא ריבלין לא מעניינים אותם.
מסעו של רובי ריבלין למשכן הנשיא החל לפני ארבע עשרה שנים והתעצם עם ישיבתו על כס יו"ר הכנסת. האיש טיפח תדמית ממלכתית - לעיתים על חשבון האידיאולוגיה בה דגל עשרות שנים – אך פעם אחר פעם קרס אל תוך נבכי אישיותו הפוליטית הבעייתית שסיבכה אותו בעבר באמירות מיותרות ובהתנהלות מבישה המזכירה פרקים בסדרה הקומית 'פולישוק'.
עצוב לראות שגם לאחר פרשיית הנשיא קצב עדיין ניתן לדרדר את מוסד הנשיאות, מנחמת העובדה שבן עמנו שבחר בפוליטיזציה נמצא בשלהי כהונתו.
- הכותב הינו יועץ אסטרטגי, לשעבר יועצו של השר דרעי