מרגישים 'חול המויעד' // ח' רציני

יום רביעי השעה 2:45 לפנות בוקר. אני בבית, מותש וסחוט. חזרנו לפני חצי שעה מהטיול היומי של חול המויעד. בסך הכל אנחנו בסדר גמור. ס'תומרת הילדים בסדר ואני גמור. מחפש לפרוק קצת את שימחעס החג שעברה עלי ביממה האחרונה. מעריך מראש.

לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן

אז ככה, אחרי שנה של סגרים וקורונה ששיבשה לילדים את סדר היום והלילה ושלחה את הגדולים לגמילה ואת הקטנים לריפוי בעיסוק ולאבחון דידקטי (או הפוך. אני כבר לא אוחז).

החלטנו במשפחה ברוב קולות לנצל את חול המויעד להתאוורר קצת לשטוף ת'ראש ולהרטיב קצת רגליים בארצנו הפקוקה והיפה.

אתמול לא עשינו מי יודע מה, קמנו בעשר (לבשתי עניבה ופראק) התפללנו, אכלנו שרויה, הילדים רבו קצת, ואז הלכנו לשיעור של הגואן ר' אלימלך אייכליצקי (היה עמוס מאוד, רק לאחרונה נכנס למועצת). מנחה גדוילה. ואחרי וויכוח של שעתיים הצטופפנו בניסן מיקרה של סיטי כאר לכותל.

הנסיעה בקצב הליכה והעמידה הבלתי נגמרת על המקום נתנה לנו את התחושה הנפלאה של עולי הרגל בזמן בית המקדש, לקולות של הצאן והבקר דאגו הילדים מאחור.

וואו. איזו התרגשות לראות כ"כ הרבה מנדטים במקום אחד, שטריימלך ספודיקים ואגודה, מתערבבים בהרמוניה מזיעה עם כיפות סרוגות שסניקים ובני גביר, באוויר ניחוחות של מצהברעיי שרויה וקטניות.

אה! ריח של גאולה. רק התור לשירותים קצת מעיק. והרמקול שמכריז על הילדים האבודים מפריע להתרכז בתפילה.

חצי שעה של חיפוש האוטו בחניון קרתא ומשם לארוחת ערב באחת מגינות משה ליאון. לא מצאנו אחד השני מרוב עשן הקטרת המנגל ומנייני מנחה ומעריב שלא היו מביישים את זיכרון מוישה.
אבל זה היה אתמול.

היום קמנו מוקדם ויצאנו צפונה. "חבל על כל רגע נספיק את לפני הפקקים" הכרזתי ב6 בבוקר והערתי את הגדיים והתיישים.

לקח איזו שעה עד שהעמסנו את העוגיות והמצות עם השולחן המתקפל והמשנה ברורה. ואז כמו תינוק האוטו החליט שהוא לא מניע. אז לא נהייתי לבן, ורצתי לשכור טנדר בשחור. פחות עם מזגן וביטוח, אבל מה שבטוח בטוח.

יצאנו סופסוף, לחצתי איני הנהג והקלדתי "כנרת חוף מהדרין". הוויז עשה פרצוף מופתע ודיבר בקול חנוק. "מחפש מסלול מחדש. אנא עשה פרסה. הגעת ליעד". ירה את כל מה שיודע בלחץ והשתתק. כנראה שהוא כבר הבין את שאנחנו עוד לא הבנו. שעשינו טעות. וואי איזו טעות.

מסתבר שעוד כמה משפחות החליטו להשכים הבוקר. מסתבר גם שלרוע מזלינו גם הם חפצים להגיע לצפון. ובעיקר מסתבר ששר התחבורה לא הספיק בשנת הקורונה להרחיב את כל הכבישים בארץ, אבל הוא כן החליט להתחיל לעשות זאת דווקא בבין הזמנים. ובכולם יחד...

כשנוסעים שעות יחד מגלים דברי מדהימים. למשל שגם דובי ושרי יודעים לריב חזק. ושאמא שוב נזכרה שהבטיחה לא לנסוע איתנו לשום מקום. ושאחרי 8 שעות בבגא'ז השתיה החמה בטרמוס והבשר בצידנית מחליפים קווי אופי.

סופסוף השתחרר קצת. שמתי גז רציתי פעם אחת לתפוס את הרכב הראשון שעושה את הפקק. ולהסביר לו שזה טירחא דציבורא וחב לאחריני.

את השוטר שעצר אותי משום מה כל זה לא עניין. יותר הטריד אותו דברים קטנוניים כמו חגורות, דיבור בפלאפון ובוסטרים.

הסברתי לו בנעימות שאני לא מכיר כ"כ את הרכב ואיך עובד המחוג של המהירות, ושאני מתקיים ממלגת ישיבת בין הזמנים וחל"ת של אשתי. התחננתי שיסתכל על הכביש הפתוח קדימה. אבל הוא התעקש להביט אחורה. בעבר העשיר שלי במחשבי משטרת התנועה ועיכב אותנו הרבה מינוט בצידי הדרך. גם זו לטויבה.

בקבר רבי מאיר בעל הנס לא זכינו לנס וזאבי הקטן נאבד בין אש המנגלים לאש נרות הנשמה הפזורים בהר. כמעט שהרמנו ידיים עד שמצאנו אותו ב"ה אודות לתרומה לקופת העיר.

ירדנו לשכשך רגליים במים ואז גילינו שהחוף סגור. גם הכביש. "הכל מלא" הסביר בחיוך שוטר טברייני, ואנו אנה אנו באים.

"אולי ניסע לגני יהושע??" שאל הבן התם.

"זה יומיים נסיעה נגיע אחרי חול המויעד. לא שווה" ענה לו הבן החכם.

ניסיתי לנווט לכיוון צפת והגלילות, אך מסך הוויז הראה מלא מלא פרצופים ולא ניתן היה לראות את הכביש.

בלית ברירה הפעלנו על הטנדר פנגו ארוך, העמסנו את מה שנשאר מארוחת הצהריים על גבינו והחילונו לצעוד לכיוון העיר החמה.

עם הזרם האנושי האדיר מצאנו את עצמנו נסחפים דרומה והנה אנחנו בצומת גולני. פרסנו פיסת ניילון חד פעמי על פיסת ארץ חמדה טובה ואכלנו בלא הסיבה פירורי מצה עם מעט בורשט חם.

הילדים נשארו שם כי היתה הופעה של גדול הזמר שעל קולו נשמע שלא שר שנה. ואני צעדתי להביא את האוטו שנגרר לחניון העירייה לאחר שחסם עורק ראשי בטבריה וכפועל יוצא גם את כביש 90 ואת הארץ כולה.

הילדים התעקשו שנעבור בבני ברק 'על הדרך', כי הם רעבים ונגמר הציפס. נדמה לי שזה היה עיכוב קל של שעתיים, לא בטוח כי נרדמתי. לפחות לא היה להם כח לריב.

ב2 בלילה בכניסה לבניין בירושלים פגשנו את השכנים שחזרו מגן החיות התנכ"י. "איך היה"? התעניינו. "לא נכנסנו בסוף, עד שהגיע התור שלנו, סגרו". מן הסתם החיות בטיפול פסיכולוגי בלילה.

מחר נראה לי נריב בבית. יותר זול.

אא"כ הילדים ירצו לצאת קצת. אתה יודע יומני, 'שמחת חג'.