אני מכיר זוג שבמשך 12 שנה לא הצליחו להביא ילדים לעולם. הם היו כאובים עד כלות הנשמה. היאוש כרסם בהם ללא הפוגה ולאחר שהרופאים הרימו ידיים העצב העמיק והחריף ככל שחלף הזמן.
הם נהגו להתארח בלילות הסדר אצל ההורים. בשנה שעברה בפסח הרי נכפה על כולנו להסתגר בבית. כך התמזל מזלם, וערכו את ליל-הסדר לבד בבית רק הוא והיא בתוך השקט המייסר והדממה הרועמת.
הם דווקא כן התרגשו להשאר לבד בבית. לראשונה יערכו את ליל הסדר במתינות ובקצב האישי המותאם למידותיהם. ליל הסדר בבית הקל גם על תחושת הקנאה שכרסמה בהם כאשר היו כל האחיינים הצוהלים שואלים בקול מתוק 'מה נשתנה' ועיניהם הבורקות של הזאטוטים חיזקו את תחושת הבדידות שהיכתה בהם בכל חג מחדש. השנה לא יאלצו לשאת זאת.
הם צלחו את המה-נשתנה עד שנתקלו בהגדה באחרון הבנים: בבן שאינו יודע לשאול
בשממת הבית ככה בספונטניות הרים האיש את עיניו למעלה לשמיים וזעק מנהמת ליבו:
אלוקים אולי גם אני לא יודע לשאול?
אולי בגלל זה אנחנו שרויים בצער עמוק?
אבא שבשמים! אנחנו בעיצומו של חג-החירות אבל אנחנו כלואים בעולם חשוך אין לנו לא חירות ולא יכולת לקיים את מצוות ״והגדת לבנך״ אולי בכל זאת תשמע לתפילתנו, אנחנו כבר לא יכולים יותר!
הוא סיפר לי ששניהם התייפחו בבכי במשך שעתיים רצופות, בכי כזה של פעם בחיים
שכחו מהסעודה... עד שנרדמו מתוך בכי מזכך.
השנה זכו לבן!!!
מסתבר שהוא דווקא כן ידע לשאול...